לחזור

כאן ושם, שם ופה

אני יושבת בכסא שלי, מול מסך המחשב שלי.. הידיים איטיות יותר על המקלדת. מדהים, שמספיקים כמה שבועות הרחק מהמוכר, כדי לשכוח. זה היה חודש שלא ככל החודשים. בסוף יוני, טסתי, אני ואהובי, להתחתן, ועשרה ימים אחר כך, טסנו לחופשת ירח הדבש המתוקה שלנו בארץ הצפון, דנמרק. אין סוף של פיורדים צלולים, ירוק מנצנץ, ואוירת חופשת "קיץ" חורפית וסגרירית. בדיוק איך שאנחנו אוהבים את זה. בכל רחבי הארץ, וגם בעיר הגדולה - קופנהגן, אנשים משאירים את האופנים שלהם לא נעולים, פשוט ככה, כי אין חשש. בכפרים קטנים משאירים החקלאים פירות וירקות בצידי הדרך עבור שכינהם, וסומכים שישאירו תמורה בקופה. זרים ברחוב מהנהנים בחיוך אירופאי מנומס לשלום, ולמראה תמיהותנו לאן עלינו ללכת ולאן מורה המפה, אנשים מציעים את עזרתם המיידית. רגעים של אנחת רגיעה הם אלו. אנחת רגיעה, ויחד עם זאת, קנאה אינסופית. קנאה במרחבים היפייפים, ביופי הנקי והפשוט של בתיהם, שכך שזה ברור מאליו שהם פותחים את החלון בבוקר ורואים פיורד ענק, ובמזח האישי עומדת להם סירה פרטית. בכל יום ראשון בבוקר, הגברים יוצאים ונוסעים על מכסחת הדשא, וגוזמים את הדשא של שולי השדה שלהם. שיהיה יפה. והכל באוירה לא מתאמצת, אוירה של שקט. ברור לי שאל מול החזות היפיפיה הזו, ומול הנחמדות הזו, לא תמיד הכל באמת טהור. מעל כל בית שם, מתנוסס בגאוה, דגל דנמרק. הם אוהבים את ההומוגניות שלהם. נחמדים אלינו משום שאנחנו תיירים, אנחנו נחזור ולא נישאר אצלם. לא כמו עשרות אלפי המוסלמים שהיגרו למדינה, אותם הם לא ממש מחבבים. ובשל כך המדיניות בכל אירופה צועדת ימינה. אירופה משתנה.

עם ישראל

אל הגייט בשדה התעופה בדרך חזרה לישראל מפרנקפורט, לא מיהרנו להגיע. בידיעה ששם מחכים לנו כמה מאות ישראלים, שיהיו חייבים סוף סוף לפרוק כל עול אחרי שבוע באירופה המנומסת והאדיבה, ולשוב לחוצפה, לבוז, ולחוסר הסבלנות להם  הם כה התגעגעו. "כי הכי טוב בישראל". וכשאכן הגיעה השעה להגיע לגייט, קבוצה של טיול מאורגן חיכתה דחוקה ורוטנת. שתי נשים שם כמעט הלכו מכות, וקראו אחת לשניה בשמות. שני יפנים אשר ישבו בצד הביטו על המתרחש בהלם ובחיוך מאוד נבוך. גם אנחנו. האמרגן של הטיול- אשר נראה ומדבר כמו מורה בתיכון, קורא אותן לסדר, וכועס שהן מפריעות לדיילות הגרמניות לעשות את עבודתן. גם אני וגם נמרוד, רצינו לקבור את ראשנו בידנו. לא רצינו לחזור. ניסינו לחשוב כמה זמן נוכל לשרוד עד שימצאו אותנו ויחזירו אותנו לארץ. אבל עלינו על אותו מטוס. מאחורי מדברות כל הטיסה, שתי נשים, את מהן מדברת בעיקר, ובקול מאוד חזק. שמעתי את כל השתלשלות חייה, ועל כל פרט אינטימי מחיי משפחתה והזוגיות שלה. בין השאר היא סיפרה, שחזרו לחיות בארץ אחרי שנים בחו"ל, בגלל הילדים. כי חסרה היתה לה שם ערכיות. ואני האמנתי, ולא האמנתי למשמע אוזני. ערכיות??? רק המילה הזו עושה לי גירודים. אחרי 3 שעות ועשרים דקות אשר נראו לי כמו נצח, נחתנו. ביקורת דרכונים היתה דוקא מהירה לשמחתי. נגשנו למסוע המזוודות. 10 דקות, 20 דקות, 30, 40 דקות! חיכינו, ועשר המזוודות על המסוע לא התחלפו תוך כדי דחיפות מרפקים ללא שום התנצלות. כלום לא זז. מרחוק שמעתי מישהי צועקת, "אני לא מאמינה"... הלב שלי התחיל לדפוק. לא האמנתי שאין באמת מזוודות. מזוודות שהכילו המון דברים יקרים לליבנו. אבל אכן כך היה. 190 אנשים היו צריכים לעמוד בתור כדי למלא טפסים של איבוד כבודה. אבל כפי שאתם מכירים את הישראלים, הם לא פראיירים. התור היה נראה כמו ערמת אנשים, עגלות וילדים. וכולם צועקים על כולם. בכיתי. בכיתי, כי הייתי עייפה אחרי 24 שעות ללא שינה. משום שלא ידעתי אם תשוב אלי המזודה, ובעיקר, כי הכתה בי המציאות הישראלית, והבנתי שחזרתי.  we're not in Kensas  anymore
חזרנו לתוך כבשן בוער, של קוצים, זבל, וחוסר כבוד הדדי. לאדם ששורף את עצמו למוות, לקושי להתקיים, לקושי לחיות פה. לכיעור, לצבא שעוקר בתים משנות ה30 של המאה ה19, כי חסר לו עוד שטח אימונים, לחוסר אכפתיות, ובין השאר, גם לבית שהשתלטו עליו בהעדרותנו צי עכברים, לא חביב כלל. לחזור מתוך אופוריה וחלום לתוך מציאות מכה. 

לא לותר

חלף שבוע מאז הנחיתה, אבל אני עוד ממש מתקשה לנחות חזרה. בנתיים אני מנקה ומסדרת את הבית כאילו היה האביב בפתח. אל מול העבודה שלי אני עוד ממש אבודה. באופן לא מקרי, את שולחן העבודה שלי השארתי אחרון בתור לניקוי וסדר. דוחה את הקץ. פחד תקף אותי, חודשים של עבודה הגיעו לפני שטסנו לסוג של קליימקס, וכמו בסרטים המצויירים, ברגע שקלטתי שאני רצה באוויר, נפלתי בצניחה למטה. חנות האטסי שלי רק ממתינה שאעלה פריטים למכירה, הפריטים על המדף ממתינים להמכר, ואני ממתינה שקולו של ישו ינחה אותי אל הישועה. אני עוד ממתינה. מחשבות על כך שאצטרך למצוא עבודה רגילה מייצרות בי גלים של חרדה, אך המחסור בכסף מנגד, אף הוא משאיר אותי בבהלה. מתי כבר אגיע אל הנחלה? ולעזאזל עם הצניעות; אני טובה מידי בשביל החרא הזה. עדין, בתוך כל הקושי הזה, והספקות, אני מאמינה שיש לאמנות שלי, למוצרים שלי, לקול שלי מה להציע ולתרום, ושיום אחד אביט לאחור, ואדע שהיה קשה, אבל גם הצלחתי, הצלחתי, למרות הכל. לא מוכנה לוותר לו, לחלום שלי.

האמת, שזה עושה טוב לכתוב את הדברים.. שיעור שכבר למדתי בעבר, ושלא פעם הספקתי לשכוח. אז מקווה להמשיך, מקווה ליצור דברים חדשים ולשוב לעבודה ולמלאכה.

להתראות בנתיים

Little Glimpse 26/4/12

Hi everybody,

One of the things I find most interesting, is getting a chance to see the "behind the seances" of the creative work and process of  fellow artists. So I've decided to start posting some of my sketchbooks, on going drawings, and the tools that I use. 

Today, I'm posting a few pics show casing drawings I've doodled today...  Pretty female characters are one of my favorite things to sketch. 

Hope you'll enjoy it :)

From left to right: SAI japanese calligraphic pen/brush, two "Aqua marker" by letraset, Faber Castell pencil, and Faber Castell ecco pigment 0.1.

http://thegirlwiththelittlecurl.tumblr.com/

כיצד לשמור על ההשראה שלכם - חלק שני

הי לכם, הגענו לחלק השני (ולבנתיים אחרון), העוסק בשאלה כיצד לשמור על ההשראה שלנו. בחלק הראשון עסקנו בכלי הכתיבה, בהתחדשות, מסגרת העבודה, השפעות הידע על היצירה, ומגבלות הכרחיות בתהליך היצירה והעבודה. אני מזמינה אתכם לקרוא את ההמשך, ולשאול את עצמכם כמה שאלות חשובות על רגשות, כמה אנחנו משאירים מקום לטעויות, על תנועה בין קרוב לרחוק, ושיתוף התהליך שלכם עם אחרים.


רגשות
אתחיל עם תגלית מרעישה שעלתה ממחקרים רבים אשר בדקו רגשות ויצירתיות. אתם מוכנים? רילקסציה, הירגעות, מדיטציה ושכיבה על ערסל נוח באי מדהים או סתם על הספה, אינן מעלות את מדד היצירתיות. ההפך, ההירגעות מנטרלת את היכולת ליצור. כך גם  תחושת השעמום, הייאוש ואף הסיפוק. כן, גם הסיפוק. לא מפליא שהרבה אנשים אשר מגיעים לכל מטרותיהם, ואינם נזקקים לעבוד עוד למחייתם, מגיעים הרבה מן הפעמים לתחושה עמוקה של דיכאון, אשר אינה מאפשרת להם ליצור. מידה מסויימת של אי נחת, של מוטיבציה לעבוד למען מטרה, למען שינוי והתקדמות בחיים יוצרת דרייב אשר מוביל  ליכולת יצירתית רבה יותר.
היכולת שלנו להרגיש את כל מנעד הרגשות שלנו היא חיונית לכל אדם, ובפרט אדם יוצר, אשר כפי שטענתי בפוסט הקודם, מהווה כלי חשוב ביותר בפלטת הכלים שלו. רגשות אנושיים הם שליחים חיוניים בעלי פונקצייה של שמירה והגנה. "מה שאנו מבטלים ואיננו מרגישים, נשאר אותו דבר. כאשר אנו מרגישים, הוא משתנה. מרבית האנשים אינם יודעים זאת. הם חושבים שעל ידי כך שלא ירשו לתחושות שליליות לעלות בהם, הם יהיו אנשים טובים יותר. היפוכו של דבר קורה, זה גורם לכך שאותם רגשות ישארו במצב סטאטי, שנה אחר שנה. כמה דקות של תחושת הדברים בגופכם מאפשרת להם להשתנות". (יוג'ין ג'נדלין). האידיאל המוטעה שיש להרבה אנשים, הוא שהמטרה הנעלה ביותר היא להגיע למקום בו, ישנם רק "רגשות חיוביים", ו"הרגשות השליליים", במידה והם מודעים מספיק, יעלמו, ותשאר רק עננה חיובית, מאושרת, ומודעת. בואו אני אספר לכם סוד, הטיוח הזה של חלק מקשת הרגשות האנושיים משאיר את אותם אנשים אטומים, פלקטיים, ועמוק בפנים, גם בטח שרויים בדיכאון וחרדה אשר הם דוחקים הרחק לצד. כעס, עצב, כמו גם שמחה, כולם הם חברים שלכם. הם אינדיקטורים לנפש שלכם. אם תתעלמו מהם, זה יעשה אתכם חולים. 
כפי שכבר כציינתי בפוסט הקודם, כתיבה עבורי היא כלי יקר. לא רק עבור תכנון, אלא עבור רפלקציה, דיאלוג עם רגשות, וניסיון לעבד אותם. לפעמים לוקח זמן ללמוד לזהות מתי מופיע כל רגש. אני בדרך כלל מתקשה עוד לזהות מתי אני חשה בכעס, זהו רגש שלא נתתי לו מספיק מקום ובמה, פחדתי מידי לעשות זאת. לאט לאט אני לומדת להכיר אותו בי, ולדעת מה הוא מנסה לספר לי. קחו את הזמן בתהליך הזה, הוא מלוווה בהרבה רבדים שלא תמיד קל לגעת בהם. אך הם אוצרות ונכסים עבור כל אדם, ובייחוד אם הוא אמן ויוצר.

The artist is a receptacle for emotions that come from all over the place: from the sky, from the earth, from a scrap of paper, from a passing shape, from a spider's web. 
― Pablo Picasso

קונטרול Z
כל מי שעובד מול המחשב מכיר אני חושבת את הפעולה הדי אוטומטית הזו של יד שמאל על המקלדת. כמעט כמו רפלקס לא מודע. אבל אולי כדאי להתחיל לשים לב ולפתח מודעות לכמות השימוש שלנו במחיקה, בביטול המיידי של פעולה, כמו גם, מה בנו מעלה את הצורך הזה להעלים דברים אשר יכולים להוות שלב חשוב בתהליך היצירה, לפני שלב העריכה, שגם הוא נחוץ וחשוב בדיוק באותה מידה; לדעת מתי אלמנט, רעיון, צבע, קו הוא מיותר ומתי צריך להפרד מרעיונות שאינם "עובדים". אבל לפני כל זה, בשלב הראשוני, כדאי להציף את הדף בכמה שיותר רעיונות, מופרכים ככל שהיו. אולם, אם ננסה לערבב את השלבים, של סיעור מוחות ושל עריכת הרעיונות, נהרוג את שניהם במכה, ורוב הסיכויים שנביט על הדף, נביט על השעון, ולא נבין איך לא הגענו לשום מקום. הנה דוגמא חייה מרגעים אלו תוך כדי כתיבה. הפוסט טרם פורסם, מידי פעם אני עוצרת וקוראת את מה שכתבתי, ורואה שהניסוחים, הדקדוק והעריכה עוד לא טובים מספיק. כנראה, שאם הייתי עוצרת אחרי כל משפט לא הייתי מצליחה לכתוב כלום. בנתיים אני כותבת בלי סדר, בלי היררכיה, בלי דקדקנות. אחר כך בשלב הבא- שלב העריכה, אדאג לכך. אם אתם שואלים אותי, המחיקה והרצון לתקן מיד כל טעות, קשורה קשר ישיר לבעיית הפרפקציוניזם, לה אשמור את כבודה הראוי.

לשחרר את הפרפקציוניזם
לפני כמה חודשים קפאתי. רעיונות, מחשבות, תהיות היו בלי סוף. אך כולם צפו להם בחלל ואני, לא הצלחתי לתפוס אף אחד מהם. ידעתי שאני רוצה לעשות משהו אם היכולות שיש לי, ליצור משהו חדש, לעשות. אבל כל העשייה השתתקה על ידי גנרל קשוח, כמעט דיקטטור, אשר לא הרשה לי לזוז פן אכשל, אטעה. הייתי צריכה לקחת בייבי סטפס לקראת עשייה בעולם, לרשום לי צעד צעד, שלב שלב. אני עדיין מאמינה גדולה בלקחת דברים במידות  קטנות, לפרק משימה גדולה לפרטי פרטים, לעבור סעיף סעיף, ולאפשר לעצמי לסמן וי על ידם, ולראות שבאמת עשיתי, שבאמת יש לי את הכוח והיכולת להפשיר את מצב הקיפאון בו שריתי. כחלק מלמידת הלקסיקון הרגשי שלנו (עליו דנתי בתחילת הפוסט), עלינו לצלול פנימה ולהבין מאיפה מגיע הפחד הזה. מאיפה החרדה הזו מפני טעויות. טעויות אני למדתי, הן אבני דרך חשובות בתהליך. הן מהוות מקום לשאילת שאלות, לבחינה מחדש, לרה הגדרה של רעיון. בנוסף, ההיסטוריה רוויה בסיפורים על טעויות אשר התגלו להיות המצאות גדולות. תנו להם להיות, תביטו עליהם, אל תפחדו מחוסר השליטה על אף הפחד. לפני כמה חודשים מצאתי לי משפט אשר יהווה לי תזכורת לנושא זה:

                "Success is often the result of taking a misstep in the right direction"

זום אין זום אאוט
אולי קרה לכם בבקרים מסויימים, כשהתארגנתם מול המראה, ודבר אחד קטן הציק לכם. אולי זה השיער? או הקמטים בחולצה? או אולי איזה חצ'קון שמביט עליכם וצוחק... הפוקוס מופנה לפרטים כה קטנים, עד שמאבדים קשר עם התמונה הגדולה. מזכיר לי אנשים מסויימים שמתחילים בלספר סיפור פשוט, אך מתעכבים על כל פרט ופרט, עד שהספקתי לשכוח על מה לעזאזל הם מדברים. משהו בהתעסקויות האלו גורם, לי לפחות, לאי שקט. נדמה את תהליך העבודה למפה גיאוגרפית לרגע, אנחנו מחפשים להגיע ליעד מוגדר, לכתובת שטרם הכרנו בעבר, כדי להתמצא, קודם כל, צריך לתפוס את המרחב, לקבל תמונה כללית של האזור. ללמוד את השמות של הרחובות הסמוכים. אחר כך, על מנת לדעת איפה צריך לפנות, איפה יש רחובות חד סיטריים, או כיכרות, צריך לעשות זום פנימה, ולגלות את הפרטים הקטנים שמרכיבים את התמונה. זה תהליך של הלוך ושוב מול התרחקות והתקרבות, עד שאנחנו מפענחים את הנתיב המתאים. כשמציירים מול כן ציור, ישנה כמעט תנועה טבעית בין התקרבות לנייר או לבד, כדי לדייק, לבין התרחקות שלרגע מוציאה אותנו מתוך האיים הקטנים אל תוך מבט על, אשר נותן לנו לחזור לעבודה עם הבנה ופרספקטיבה חדשה של מה טוב ומה פחות ואיך כדאי להמשיך את הדרך. בתהליך היצירה, מאוד קל ולפעמים לא ניתן להמנע מלצלול לפרטי הפרטים. אני זוכרת בלימודים בשנקר, כמה הינו יכולים לדון בעדיפויות של ריווחים מסויימים, אם זה בין מילה למילה או בין שורה לשורה. כל ניואנס היה קריטי, ולפעמים שעות הייתי יכולה לבחון את הדקויות האלו. אבל אם לא עולים מידי פעם מעל פני המים, לאוויר, עלולים לא רק לאבד את הדרך, עלולים גם לטבוע. התנועה  הזו, כמו ריקוד, חשובה ליצירה עצמה וליוצר לא פחות.

freundevonfreunden.com

שיתוף
היצירה כתהליך אישי ואינדוידואלי, לעיתים משאירה אותי בבועה. בהתחלה של כל תהליך (אצלי לפחות), יש איזו שהיא התכנסות, כניסה לתוך עולם פנימי של קודים אישיים, ולקסיקון פרטי. הבועה הזו היא קן חמים ונוח בתקופת הקינון. היא שומרת עלינו, נותנת לנו לגדול ולצמוח ללא הפרעות ואיומים. אך מגיע השלב כמו כל גוזל, שהבועה/קן מתחילה להיות לו לא נוחה. השלב שרוצים כבר לעוף ולהביא את היצירה שלנו לשאר העולם. שלב הביניים, בין הכינוס, ההתערסלות פנימה, לבין הצורך להמריא אלעל גבוה למחוזות חדשים, הוא תהליך שדורש קצת תמיכה, כמו גלגלי עזר או מצופים. אם מנסים ללמוד לרכב על אופניים או ללמוד לשחות, (אגב, שני דברים שטרם הצלחתי ללמוד), יש ללמוד להעזר. לבקש פידבק ושיתוף הוא לא דבר שבא לי באופן טבעי. יש בי איזה צורך לשמור הכל אצלי. אבל מה לעשות, כשלומדים דברים בפעם הראשונה, אנחנו צריכים את הקולות מבחוץ שישאלו אותנו שאלות, שיעזרו לנו למקד את מה שאנחנו מנסים לומר, לבחון אם מה שאני מנסה לתקשר עובר או לא. ביחרו בקפידה את האנשים הראוים לזכות השיתוף, את אלו שיודעים להתפעל ולהעריך ביחד עם מידה של ביקורת ויכולת ניתוח. לא כל מי שמבין בתחום בו אתם עוסקים יכול לעשות זאת, וחשוב שיהיה זה בן אדם שאתם מרגישים שניתן לסמוך עליו ושהדיאלוג איתו יהיה פתוח ומכבד. תיווכחו לגלות, שהיצירה שלכם מקבלת עומק, עושר וגוונים כאשר אתם מאפשרים לה לחיות ולהתהוות במלוא המובן.

נושא זה של שמירה על השראה, יצירתיות ויכולות עבודה, הוא תהליך אינסופי של למידה, בדיקה והתאמה. אני מקווה שעל ידי 10 נקודות אלו נתתי לכם הזדמנות לחשוב וללמוד על תהליכי יצירה, בכללותם, ועל שלי אישית בפרט. אשמח לשמוע על החוויות שלכם משולחן העבודה הפרטי שלכם.