מזל שיש (יותר נכון, הייתה) מוסיקה כמו של פינק פלויד בעולם. אני עכשיו מאזינה לצלילי Dark side of the moon, האם עוד יש כאלו היום שמגיעים לרמה כזו של יצירה מוסיקלית? שמצליחים לגעת בכל המקומות? שנוצרת מתוך אמת של נפשו של אמן ולא בחסות קוקה קולה? אני יודעת שנהוג להתמרמר על הקדמה שהורסת.. זה האמת בנאלי. אבל היא אכן אמת. כלומר, בבסיס האדם נשאר אותו דבר, אותם מרכיבים פסיכולוגיים. אך איכשהו המתכון המחודש, המזורז, כמו סוכרזית, כמו בריטני ספירס, נדמה שזה דומה, אך למעשה מזוייף, מנסה להראות שהוא אמיתי, מתעתע. אולי הגורם לתהליך הרקבון הנפשי הזה, נמצא בנקודה בה הפסקנו לראות אחד את השני כאנשים, אלא כמוצרים.
הנה ציטוט מהמאמר "העיר הגדולה וחיי הנפש" של גיאורג זימל (1903); "כל היחסים הרגשיים בין בני אדם מושתתים על ייחודו של האדם, ואילו היחסים התבוניים מתייחסים לבני אדם כאל מספרים, כאלו היו הדברים חסרי ערך בזכות עצמם, וכאילו כל העניין בהם מתמצה אך ורק בהישגים הניתנים למדידה. כך נוהג בן העיר הגדולה בספקים, בקונים ובמשרתים שלו, ולעתים- גם באנשי חוג המחויבות החברתית שלו; כל זאת בניגוד לאופיו של המעגל הקטן ממנו, אשר בו ההיכרות הבלתי נמנעת עם אנשים כפרטים מעניקה ליחסים גוון רגשי יותר, לעומת המדידה האובייקטיבית של שירות ותמורה".זימל למעשה טוען שהתנאים הפסיכולוגיים שהעיר יוצרת אינם מאפשרים יחסים רגשיים עמוקים, בשל מספר הרב של גירויים וניגודים, האדם נמנע מלהגיב לסביבתו באופן אישי מידי. "האדם הכלכלי", כפי שזימל קורא לו, רואה באנשים כממלאי פונקציות, מוכר-קונה, מעסיק-עובד, נותני שירות.
מעניין להריץ את גלגלי הסרט אחורה, לשנת 1903, ומשם ללחוץ על פליי. באותה שנה האחים רייט הטיסו את המטוס בפעם הראשונה, עוד 11 שנה לפני מלחמת העולם הראשונה, רק כמה שנים אחרי המצאת הקולנוע, מוסיקה עוד היו שומעים בגרמופונים, עוד לא המציאו את הפטיפון.. ועכשיו הריצו את הזמן, מלחמת העולם השניה, היטלר, מוסוליני, סטלין, פצצות אטום, מיתון, פרסומות, נערי פרחים, 70, 80, 90, המילניום, מחשב, אינטרנט, גוגל, פלאפון, אייפון. הרשימה עוד ארוכה מאוד. אני חושבת שזימל תפס בצורה חדה ומדוייקת את מה שקורה לאדם בתנאים כאלו. מעניין מה היה אומר אם היה יכול לראות את עולמנו היום. העולם בו לא רק שאדם רואה את שכנו כאובייקט, עכשיו הוא מתייחס לעצמו כך, עכשיו הוא מותג. כמו האנשים שמוכנים לחלוק את נפשם מול מצלמות ולהפוך את עצמם לקריקטורה. איפה הנפש שלהם? קרוב לודאי קבורה מתחת למסיכות.
אנחנו כאמור, בתוך המכונה הזאת, המכונה שהופכת אותנו למוצרים, שהופכת מלחמות לגיבורי תרבות, ופסיכופטיים למנהיגים. חשוב לזכור את זה, כדי להאבק במכונה הזאת, כדי שלא תקח לנו את הנשמה, שלא נהפוך להיות קופסת שימורים על מדף במכולת.
הנה ציטוט מהמאמר "העיר הגדולה וחיי הנפש" של גיאורג זימל (1903); "כל היחסים הרגשיים בין בני אדם מושתתים על ייחודו של האדם, ואילו היחסים התבוניים מתייחסים לבני אדם כאל מספרים, כאלו היו הדברים חסרי ערך בזכות עצמם, וכאילו כל העניין בהם מתמצה אך ורק בהישגים הניתנים למדידה. כך נוהג בן העיר הגדולה בספקים, בקונים ובמשרתים שלו, ולעתים- גם באנשי חוג המחויבות החברתית שלו; כל זאת בניגוד לאופיו של המעגל הקטן ממנו, אשר בו ההיכרות הבלתי נמנעת עם אנשים כפרטים מעניקה ליחסים גוון רגשי יותר, לעומת המדידה האובייקטיבית של שירות ותמורה".זימל למעשה טוען שהתנאים הפסיכולוגיים שהעיר יוצרת אינם מאפשרים יחסים רגשיים עמוקים, בשל מספר הרב של גירויים וניגודים, האדם נמנע מלהגיב לסביבתו באופן אישי מידי. "האדם הכלכלי", כפי שזימל קורא לו, רואה באנשים כממלאי פונקציות, מוכר-קונה, מעסיק-עובד, נותני שירות.
מעניין להריץ את גלגלי הסרט אחורה, לשנת 1903, ומשם ללחוץ על פליי. באותה שנה האחים רייט הטיסו את המטוס בפעם הראשונה, עוד 11 שנה לפני מלחמת העולם הראשונה, רק כמה שנים אחרי המצאת הקולנוע, מוסיקה עוד היו שומעים בגרמופונים, עוד לא המציאו את הפטיפון.. ועכשיו הריצו את הזמן, מלחמת העולם השניה, היטלר, מוסוליני, סטלין, פצצות אטום, מיתון, פרסומות, נערי פרחים, 70, 80, 90, המילניום, מחשב, אינטרנט, גוגל, פלאפון, אייפון. הרשימה עוד ארוכה מאוד. אני חושבת שזימל תפס בצורה חדה ומדוייקת את מה שקורה לאדם בתנאים כאלו. מעניין מה היה אומר אם היה יכול לראות את עולמנו היום. העולם בו לא רק שאדם רואה את שכנו כאובייקט, עכשיו הוא מתייחס לעצמו כך, עכשיו הוא מותג. כמו האנשים שמוכנים לחלוק את נפשם מול מצלמות ולהפוך את עצמם לקריקטורה. איפה הנפש שלהם? קרוב לודאי קבורה מתחת למסיכות.
"...capitalism is basically a system where everything is for sale, and the more money you have, the more you can get. And, in particular, that's true of freedom. Freedom is one of the commodities that is for sale, and if you are affluent, you can have a lot of it. " Noam Chomsky, 1974
אנחנו כאמור, בתוך המכונה הזאת, המכונה שהופכת אותנו למוצרים, שהופכת מלחמות לגיבורי תרבות, ופסיכופטיים למנהיגים. חשוב לזכור את זה, כדי להאבק במכונה הזאת, כדי שלא תקח לנו את הנשמה, שלא נהפוך להיות קופסת שימורים על מדף במכולת.
