לחזור

כאן ושם, שם ופה

אני יושבת בכסא שלי, מול מסך המחשב שלי.. הידיים איטיות יותר על המקלדת. מדהים, שמספיקים כמה שבועות הרחק מהמוכר, כדי לשכוח. זה היה חודש שלא ככל החודשים. בסוף יוני, טסתי, אני ואהובי, להתחתן, ועשרה ימים אחר כך, טסנו לחופשת ירח הדבש המתוקה שלנו בארץ הצפון, דנמרק. אין סוף של פיורדים צלולים, ירוק מנצנץ, ואוירת חופשת "קיץ" חורפית וסגרירית. בדיוק איך שאנחנו אוהבים את זה. בכל רחבי הארץ, וגם בעיר הגדולה - קופנהגן, אנשים משאירים את האופנים שלהם לא נעולים, פשוט ככה, כי אין חשש. בכפרים קטנים משאירים החקלאים פירות וירקות בצידי הדרך עבור שכינהם, וסומכים שישאירו תמורה בקופה. זרים ברחוב מהנהנים בחיוך אירופאי מנומס לשלום, ולמראה תמיהותנו לאן עלינו ללכת ולאן מורה המפה, אנשים מציעים את עזרתם המיידית. רגעים של אנחת רגיעה הם אלו. אנחת רגיעה, ויחד עם זאת, קנאה אינסופית. קנאה במרחבים היפייפים, ביופי הנקי והפשוט של בתיהם, שכך שזה ברור מאליו שהם פותחים את החלון בבוקר ורואים פיורד ענק, ובמזח האישי עומדת להם סירה פרטית. בכל יום ראשון בבוקר, הגברים יוצאים ונוסעים על מכסחת הדשא, וגוזמים את הדשא של שולי השדה שלהם. שיהיה יפה. והכל באוירה לא מתאמצת, אוירה של שקט. ברור לי שאל מול החזות היפיפיה הזו, ומול הנחמדות הזו, לא תמיד הכל באמת טהור. מעל כל בית שם, מתנוסס בגאוה, דגל דנמרק. הם אוהבים את ההומוגניות שלהם. נחמדים אלינו משום שאנחנו תיירים, אנחנו נחזור ולא נישאר אצלם. לא כמו עשרות אלפי המוסלמים שהיגרו למדינה, אותם הם לא ממש מחבבים. ובשל כך המדיניות בכל אירופה צועדת ימינה. אירופה משתנה.

עם ישראל

אל הגייט בשדה התעופה בדרך חזרה לישראל מפרנקפורט, לא מיהרנו להגיע. בידיעה ששם מחכים לנו כמה מאות ישראלים, שיהיו חייבים סוף סוף לפרוק כל עול אחרי שבוע באירופה המנומסת והאדיבה, ולשוב לחוצפה, לבוז, ולחוסר הסבלנות להם  הם כה התגעגעו. "כי הכי טוב בישראל". וכשאכן הגיעה השעה להגיע לגייט, קבוצה של טיול מאורגן חיכתה דחוקה ורוטנת. שתי נשים שם כמעט הלכו מכות, וקראו אחת לשניה בשמות. שני יפנים אשר ישבו בצד הביטו על המתרחש בהלם ובחיוך מאוד נבוך. גם אנחנו. האמרגן של הטיול- אשר נראה ומדבר כמו מורה בתיכון, קורא אותן לסדר, וכועס שהן מפריעות לדיילות הגרמניות לעשות את עבודתן. גם אני וגם נמרוד, רצינו לקבור את ראשנו בידנו. לא רצינו לחזור. ניסינו לחשוב כמה זמן נוכל לשרוד עד שימצאו אותנו ויחזירו אותנו לארץ. אבל עלינו על אותו מטוס. מאחורי מדברות כל הטיסה, שתי נשים, את מהן מדברת בעיקר, ובקול מאוד חזק. שמעתי את כל השתלשלות חייה, ועל כל פרט אינטימי מחיי משפחתה והזוגיות שלה. בין השאר היא סיפרה, שחזרו לחיות בארץ אחרי שנים בחו"ל, בגלל הילדים. כי חסרה היתה לה שם ערכיות. ואני האמנתי, ולא האמנתי למשמע אוזני. ערכיות??? רק המילה הזו עושה לי גירודים. אחרי 3 שעות ועשרים דקות אשר נראו לי כמו נצח, נחתנו. ביקורת דרכונים היתה דוקא מהירה לשמחתי. נגשנו למסוע המזוודות. 10 דקות, 20 דקות, 30, 40 דקות! חיכינו, ועשר המזוודות על המסוע לא התחלפו תוך כדי דחיפות מרפקים ללא שום התנצלות. כלום לא זז. מרחוק שמעתי מישהי צועקת, "אני לא מאמינה"... הלב שלי התחיל לדפוק. לא האמנתי שאין באמת מזוודות. מזוודות שהכילו המון דברים יקרים לליבנו. אבל אכן כך היה. 190 אנשים היו צריכים לעמוד בתור כדי למלא טפסים של איבוד כבודה. אבל כפי שאתם מכירים את הישראלים, הם לא פראיירים. התור היה נראה כמו ערמת אנשים, עגלות וילדים. וכולם צועקים על כולם. בכיתי. בכיתי, כי הייתי עייפה אחרי 24 שעות ללא שינה. משום שלא ידעתי אם תשוב אלי המזודה, ובעיקר, כי הכתה בי המציאות הישראלית, והבנתי שחזרתי.  we're not in Kensas  anymore
חזרנו לתוך כבשן בוער, של קוצים, זבל, וחוסר כבוד הדדי. לאדם ששורף את עצמו למוות, לקושי להתקיים, לקושי לחיות פה. לכיעור, לצבא שעוקר בתים משנות ה30 של המאה ה19, כי חסר לו עוד שטח אימונים, לחוסר אכפתיות, ובין השאר, גם לבית שהשתלטו עליו בהעדרותנו צי עכברים, לא חביב כלל. לחזור מתוך אופוריה וחלום לתוך מציאות מכה. 

לא לותר

חלף שבוע מאז הנחיתה, אבל אני עוד ממש מתקשה לנחות חזרה. בנתיים אני מנקה ומסדרת את הבית כאילו היה האביב בפתח. אל מול העבודה שלי אני עוד ממש אבודה. באופן לא מקרי, את שולחן העבודה שלי השארתי אחרון בתור לניקוי וסדר. דוחה את הקץ. פחד תקף אותי, חודשים של עבודה הגיעו לפני שטסנו לסוג של קליימקס, וכמו בסרטים המצויירים, ברגע שקלטתי שאני רצה באוויר, נפלתי בצניחה למטה. חנות האטסי שלי רק ממתינה שאעלה פריטים למכירה, הפריטים על המדף ממתינים להמכר, ואני ממתינה שקולו של ישו ינחה אותי אל הישועה. אני עוד ממתינה. מחשבות על כך שאצטרך למצוא עבודה רגילה מייצרות בי גלים של חרדה, אך המחסור בכסף מנגד, אף הוא משאיר אותי בבהלה. מתי כבר אגיע אל הנחלה? ולעזאזל עם הצניעות; אני טובה מידי בשביל החרא הזה. עדין, בתוך כל הקושי הזה, והספקות, אני מאמינה שיש לאמנות שלי, למוצרים שלי, לקול שלי מה להציע ולתרום, ושיום אחד אביט לאחור, ואדע שהיה קשה, אבל גם הצלחתי, הצלחתי, למרות הכל. לא מוכנה לוותר לו, לחלום שלי.

האמת, שזה עושה טוב לכתוב את הדברים.. שיעור שכבר למדתי בעבר, ושלא פעם הספקתי לשכוח. אז מקווה להמשיך, מקווה ליצור דברים חדשים ולשוב לעבודה ולמלאכה.

להתראות בנתיים

Little Glimpse 26/4/12

Hi everybody,

One of the things I find most interesting, is getting a chance to see the "behind the seances" of the creative work and process of  fellow artists. So I've decided to start posting some of my sketchbooks, on going drawings, and the tools that I use. 

Today, I'm posting a few pics show casing drawings I've doodled today...  Pretty female characters are one of my favorite things to sketch. 

Hope you'll enjoy it :)

From left to right: SAI japanese calligraphic pen/brush, two "Aqua marker" by letraset, Faber Castell pencil, and Faber Castell ecco pigment 0.1.

http://thegirlwiththelittlecurl.tumblr.com/

כיצד לשמור על ההשראה שלכם - חלק שני

הי לכם, הגענו לחלק השני (ולבנתיים אחרון), העוסק בשאלה כיצד לשמור על ההשראה שלנו. בחלק הראשון עסקנו בכלי הכתיבה, בהתחדשות, מסגרת העבודה, השפעות הידע על היצירה, ומגבלות הכרחיות בתהליך היצירה והעבודה. אני מזמינה אתכם לקרוא את ההמשך, ולשאול את עצמכם כמה שאלות חשובות על רגשות, כמה אנחנו משאירים מקום לטעויות, על תנועה בין קרוב לרחוק, ושיתוף התהליך שלכם עם אחרים.


רגשות
אתחיל עם תגלית מרעישה שעלתה ממחקרים רבים אשר בדקו רגשות ויצירתיות. אתם מוכנים? רילקסציה, הירגעות, מדיטציה ושכיבה על ערסל נוח באי מדהים או סתם על הספה, אינן מעלות את מדד היצירתיות. ההפך, ההירגעות מנטרלת את היכולת ליצור. כך גם  תחושת השעמום, הייאוש ואף הסיפוק. כן, גם הסיפוק. לא מפליא שהרבה אנשים אשר מגיעים לכל מטרותיהם, ואינם נזקקים לעבוד עוד למחייתם, מגיעים הרבה מן הפעמים לתחושה עמוקה של דיכאון, אשר אינה מאפשרת להם ליצור. מידה מסויימת של אי נחת, של מוטיבציה לעבוד למען מטרה, למען שינוי והתקדמות בחיים יוצרת דרייב אשר מוביל  ליכולת יצירתית רבה יותר.
היכולת שלנו להרגיש את כל מנעד הרגשות שלנו היא חיונית לכל אדם, ובפרט אדם יוצר, אשר כפי שטענתי בפוסט הקודם, מהווה כלי חשוב ביותר בפלטת הכלים שלו. רגשות אנושיים הם שליחים חיוניים בעלי פונקצייה של שמירה והגנה. "מה שאנו מבטלים ואיננו מרגישים, נשאר אותו דבר. כאשר אנו מרגישים, הוא משתנה. מרבית האנשים אינם יודעים זאת. הם חושבים שעל ידי כך שלא ירשו לתחושות שליליות לעלות בהם, הם יהיו אנשים טובים יותר. היפוכו של דבר קורה, זה גורם לכך שאותם רגשות ישארו במצב סטאטי, שנה אחר שנה. כמה דקות של תחושת הדברים בגופכם מאפשרת להם להשתנות". (יוג'ין ג'נדלין). האידיאל המוטעה שיש להרבה אנשים, הוא שהמטרה הנעלה ביותר היא להגיע למקום בו, ישנם רק "רגשות חיוביים", ו"הרגשות השליליים", במידה והם מודעים מספיק, יעלמו, ותשאר רק עננה חיובית, מאושרת, ומודעת. בואו אני אספר לכם סוד, הטיוח הזה של חלק מקשת הרגשות האנושיים משאיר את אותם אנשים אטומים, פלקטיים, ועמוק בפנים, גם בטח שרויים בדיכאון וחרדה אשר הם דוחקים הרחק לצד. כעס, עצב, כמו גם שמחה, כולם הם חברים שלכם. הם אינדיקטורים לנפש שלכם. אם תתעלמו מהם, זה יעשה אתכם חולים. 
כפי שכבר כציינתי בפוסט הקודם, כתיבה עבורי היא כלי יקר. לא רק עבור תכנון, אלא עבור רפלקציה, דיאלוג עם רגשות, וניסיון לעבד אותם. לפעמים לוקח זמן ללמוד לזהות מתי מופיע כל רגש. אני בדרך כלל מתקשה עוד לזהות מתי אני חשה בכעס, זהו רגש שלא נתתי לו מספיק מקום ובמה, פחדתי מידי לעשות זאת. לאט לאט אני לומדת להכיר אותו בי, ולדעת מה הוא מנסה לספר לי. קחו את הזמן בתהליך הזה, הוא מלוווה בהרבה רבדים שלא תמיד קל לגעת בהם. אך הם אוצרות ונכסים עבור כל אדם, ובייחוד אם הוא אמן ויוצר.

The artist is a receptacle for emotions that come from all over the place: from the sky, from the earth, from a scrap of paper, from a passing shape, from a spider's web. 
― Pablo Picasso

קונטרול Z
כל מי שעובד מול המחשב מכיר אני חושבת את הפעולה הדי אוטומטית הזו של יד שמאל על המקלדת. כמעט כמו רפלקס לא מודע. אבל אולי כדאי להתחיל לשים לב ולפתח מודעות לכמות השימוש שלנו במחיקה, בביטול המיידי של פעולה, כמו גם, מה בנו מעלה את הצורך הזה להעלים דברים אשר יכולים להוות שלב חשוב בתהליך היצירה, לפני שלב העריכה, שגם הוא נחוץ וחשוב בדיוק באותה מידה; לדעת מתי אלמנט, רעיון, צבע, קו הוא מיותר ומתי צריך להפרד מרעיונות שאינם "עובדים". אבל לפני כל זה, בשלב הראשוני, כדאי להציף את הדף בכמה שיותר רעיונות, מופרכים ככל שהיו. אולם, אם ננסה לערבב את השלבים, של סיעור מוחות ושל עריכת הרעיונות, נהרוג את שניהם במכה, ורוב הסיכויים שנביט על הדף, נביט על השעון, ולא נבין איך לא הגענו לשום מקום. הנה דוגמא חייה מרגעים אלו תוך כדי כתיבה. הפוסט טרם פורסם, מידי פעם אני עוצרת וקוראת את מה שכתבתי, ורואה שהניסוחים, הדקדוק והעריכה עוד לא טובים מספיק. כנראה, שאם הייתי עוצרת אחרי כל משפט לא הייתי מצליחה לכתוב כלום. בנתיים אני כותבת בלי סדר, בלי היררכיה, בלי דקדקנות. אחר כך בשלב הבא- שלב העריכה, אדאג לכך. אם אתם שואלים אותי, המחיקה והרצון לתקן מיד כל טעות, קשורה קשר ישיר לבעיית הפרפקציוניזם, לה אשמור את כבודה הראוי.

לשחרר את הפרפקציוניזם
לפני כמה חודשים קפאתי. רעיונות, מחשבות, תהיות היו בלי סוף. אך כולם צפו להם בחלל ואני, לא הצלחתי לתפוס אף אחד מהם. ידעתי שאני רוצה לעשות משהו אם היכולות שיש לי, ליצור משהו חדש, לעשות. אבל כל העשייה השתתקה על ידי גנרל קשוח, כמעט דיקטטור, אשר לא הרשה לי לזוז פן אכשל, אטעה. הייתי צריכה לקחת בייבי סטפס לקראת עשייה בעולם, לרשום לי צעד צעד, שלב שלב. אני עדיין מאמינה גדולה בלקחת דברים במידות  קטנות, לפרק משימה גדולה לפרטי פרטים, לעבור סעיף סעיף, ולאפשר לעצמי לסמן וי על ידם, ולראות שבאמת עשיתי, שבאמת יש לי את הכוח והיכולת להפשיר את מצב הקיפאון בו שריתי. כחלק מלמידת הלקסיקון הרגשי שלנו (עליו דנתי בתחילת הפוסט), עלינו לצלול פנימה ולהבין מאיפה מגיע הפחד הזה. מאיפה החרדה הזו מפני טעויות. טעויות אני למדתי, הן אבני דרך חשובות בתהליך. הן מהוות מקום לשאילת שאלות, לבחינה מחדש, לרה הגדרה של רעיון. בנוסף, ההיסטוריה רוויה בסיפורים על טעויות אשר התגלו להיות המצאות גדולות. תנו להם להיות, תביטו עליהם, אל תפחדו מחוסר השליטה על אף הפחד. לפני כמה חודשים מצאתי לי משפט אשר יהווה לי תזכורת לנושא זה:

                "Success is often the result of taking a misstep in the right direction"

זום אין זום אאוט
אולי קרה לכם בבקרים מסויימים, כשהתארגנתם מול המראה, ודבר אחד קטן הציק לכם. אולי זה השיער? או הקמטים בחולצה? או אולי איזה חצ'קון שמביט עליכם וצוחק... הפוקוס מופנה לפרטים כה קטנים, עד שמאבדים קשר עם התמונה הגדולה. מזכיר לי אנשים מסויימים שמתחילים בלספר סיפור פשוט, אך מתעכבים על כל פרט ופרט, עד שהספקתי לשכוח על מה לעזאזל הם מדברים. משהו בהתעסקויות האלו גורם, לי לפחות, לאי שקט. נדמה את תהליך העבודה למפה גיאוגרפית לרגע, אנחנו מחפשים להגיע ליעד מוגדר, לכתובת שטרם הכרנו בעבר, כדי להתמצא, קודם כל, צריך לתפוס את המרחב, לקבל תמונה כללית של האזור. ללמוד את השמות של הרחובות הסמוכים. אחר כך, על מנת לדעת איפה צריך לפנות, איפה יש רחובות חד סיטריים, או כיכרות, צריך לעשות זום פנימה, ולגלות את הפרטים הקטנים שמרכיבים את התמונה. זה תהליך של הלוך ושוב מול התרחקות והתקרבות, עד שאנחנו מפענחים את הנתיב המתאים. כשמציירים מול כן ציור, ישנה כמעט תנועה טבעית בין התקרבות לנייר או לבד, כדי לדייק, לבין התרחקות שלרגע מוציאה אותנו מתוך האיים הקטנים אל תוך מבט על, אשר נותן לנו לחזור לעבודה עם הבנה ופרספקטיבה חדשה של מה טוב ומה פחות ואיך כדאי להמשיך את הדרך. בתהליך היצירה, מאוד קל ולפעמים לא ניתן להמנע מלצלול לפרטי הפרטים. אני זוכרת בלימודים בשנקר, כמה הינו יכולים לדון בעדיפויות של ריווחים מסויימים, אם זה בין מילה למילה או בין שורה לשורה. כל ניואנס היה קריטי, ולפעמים שעות הייתי יכולה לבחון את הדקויות האלו. אבל אם לא עולים מידי פעם מעל פני המים, לאוויר, עלולים לא רק לאבד את הדרך, עלולים גם לטבוע. התנועה  הזו, כמו ריקוד, חשובה ליצירה עצמה וליוצר לא פחות.

freundevonfreunden.com

שיתוף
היצירה כתהליך אישי ואינדוידואלי, לעיתים משאירה אותי בבועה. בהתחלה של כל תהליך (אצלי לפחות), יש איזו שהיא התכנסות, כניסה לתוך עולם פנימי של קודים אישיים, ולקסיקון פרטי. הבועה הזו היא קן חמים ונוח בתקופת הקינון. היא שומרת עלינו, נותנת לנו לגדול ולצמוח ללא הפרעות ואיומים. אך מגיע השלב כמו כל גוזל, שהבועה/קן מתחילה להיות לו לא נוחה. השלב שרוצים כבר לעוף ולהביא את היצירה שלנו לשאר העולם. שלב הביניים, בין הכינוס, ההתערסלות פנימה, לבין הצורך להמריא אלעל גבוה למחוזות חדשים, הוא תהליך שדורש קצת תמיכה, כמו גלגלי עזר או מצופים. אם מנסים ללמוד לרכב על אופניים או ללמוד לשחות, (אגב, שני דברים שטרם הצלחתי ללמוד), יש ללמוד להעזר. לבקש פידבק ושיתוף הוא לא דבר שבא לי באופן טבעי. יש בי איזה צורך לשמור הכל אצלי. אבל מה לעשות, כשלומדים דברים בפעם הראשונה, אנחנו צריכים את הקולות מבחוץ שישאלו אותנו שאלות, שיעזרו לנו למקד את מה שאנחנו מנסים לומר, לבחון אם מה שאני מנסה לתקשר עובר או לא. ביחרו בקפידה את האנשים הראוים לזכות השיתוף, את אלו שיודעים להתפעל ולהעריך ביחד עם מידה של ביקורת ויכולת ניתוח. לא כל מי שמבין בתחום בו אתם עוסקים יכול לעשות זאת, וחשוב שיהיה זה בן אדם שאתם מרגישים שניתן לסמוך עליו ושהדיאלוג איתו יהיה פתוח ומכבד. תיווכחו לגלות, שהיצירה שלכם מקבלת עומק, עושר וגוונים כאשר אתם מאפשרים לה לחיות ולהתהוות במלוא המובן.

נושא זה של שמירה על השראה, יצירתיות ויכולות עבודה, הוא תהליך אינסופי של למידה, בדיקה והתאמה. אני מקווה שעל ידי 10 נקודות אלו נתתי לכם הזדמנות לחשוב וללמוד על תהליכי יצירה, בכללותם, ועל שלי אישית בפרט. אשמח לשמוע על החוויות שלכם משולחן העבודה הפרטי שלכם. 

כיצד לשמור על ההשראה שלכם: חלק ראשון

החלטתי לכתוב פוסט על אחד האתגרים שעמדו ועדין עומדים, בתהליך היצירה שלי, ואני מניחה שגם אצל אחרים; עבודה עצמאית מהבית, שמירה על ההשראה והדיוק, ובעיקר שמירה על הבריאות הנפשית. אני יודעת שכיוצרת ואמנית, אני מהווה את "הכלי" הכי חשוב בפלטת הכלים שלי. רבות חושבים על תוכן היצירה, אבל מה עם מבט העל, על התהליך עצמו. לכל אחת ואחד יש את הדרך שלה. חשבתי שיהיה טוב אם אחלוק את הדרכים שאני מצאתי שעוזרים לי בדרך. הדרך הזו, היא לא גן של שושנים. עברתי בתקופה אחרונה ימים של היי, בהם חשתי שאני ממש מתקדמת, מגלה עולמות חדשים ומצליחה לחדש. והיו ימים של דאון עמוק. שבהם שדון ה-"מה אם" צץ, ומפקפק בכל החלטה. ופיקפק בכלל ביכולת להצליח עם הפרויקט. יש כל כך הרבה שאינו ידוע.. הדרך מתגלה מתוך הערפל צעד צעד. צריך להתמודד עם אי הודאות, עם החיים שמסביב לעבודה, לשמור על בהירות מחשבה, וראיה רעננה של לאן אני רוצה להגיע ומהם הצעדים שעלי לקחת במטרה להגיע אליהם.


לכתוב לכתוב ולכתוב
אני בן אדם מאוד ויזאולי, (ברור כשמש לא?)... על מנת שאבין מה עומד מולי אני צריכה לראות את זה כתוב, או מצוייר, או מקושקש.. בלי זה אני לגמרי אבודה. מתחילת התהליך הספקתי למלא כבר כמה מחברות... התהליך הזה היווה את אחת ההשראות הגדולות לכך שהחלטתי שהמוצר הראשון שאוציא ואמכור, יהיו מחברות (מגיעות בקרוב מהתנור!). אני משתמשת בהן כיומן למחשבות ושאלות, לרשימות ותכנון זמנים, ולהדבקה וציור של רעיונות חדשים. מאוד עוזר לי בימים קצת אבודים, לדפדף לאחור, ולראות גם, כמה עברתי ואיזה דרך עשיתי, וגם כתזכורת של מה עליי לעשות ומה המשמעות של כל התהליך הזה.

One of my many notebooks

להתחדש
השגרה מתגנבת באלגנטיות שקטה, ומחלחלת לחיינו, וגם לתהליך העבודה שלנו וליצירה ומשם גם לתוצרים. האם גם אתם נתקלתם בתופעת הזומביות? ובמילים אחרות "שיוט על מצב אוטומטי". קמים בבוקר, מבצעים את אותן הפעולות, קרוב לודאי בשיטתיות קבועה. מתיישבים לשולחן העבודה, מול המסך, או מול הנייר, ורואים את אותן החלונות של התוכנות פתוחים, באינטרנט גם, אולי זה הפייסבוק הידוע כבזבזן זמן מדופלם, אולי זה המייל, איזה בלוג בעל אינסוף אימג'ים, ווינט. אולי אתם שומעים את אותן תחנות ברדיו או את אותו פלייליסט? אין ספק שיש חשיבות להרגלי עבודה, (ועל זאת נדון בהמשך), אך לעיתים, הרגלי עבודה, הופכים למדכאי יצירתיות. לפעמים אם מגיע אותו בלוק יצירתי מאיים, מה שהכי יעיל ונכון לעשות זה לשנות. אולי לסוע למקום חדש, ואם לא חדש אז אולי למקום אהוב, למצוא השראה בטבע, או בעיר. לפגוש אנשים, חדשים ומוכרים. ואולי זה יכול להיות משהו פשוט כמו למצוא מוזיקה חדשה להקשיב לה תוך כדי עבודה. אולי במקום לצייר בעפרון, להחליף למכחול. לפני כמה שבועות שינינו בבית את מיקום שלוחן העבודה שלי, פתאום הפרספקטיבה על החלל משתנה, הנוף הוא אחר. בין היתרונות הברורים שנוצר לי יותר ספייס לעבודה, המיקום עצמו מאוד עזר לי להתמקד. אולי בכלל סביבת העבודה שלכם צריכה איזה שינוי, של צבע, או איחסון, או ריהוט. ניתן למצוא הרבה דברים קטנים וגדולים שיכולים לעזור לכם לנער את האבק מהמוכר והצפוי.

Found on: http://deerdaniel.tumblr.com/post/20595930277/arrests-maxwell-tomlinson

מסגרת וסביבת העבודה
עבודה מהבית כידוע, הפכה להרבה יותר נפוצה בשנים האחרונות. מגבלות של מקום פיסי הפכו לכמעט לא קיימות. בנוסף לכך, יותר ויותר אנשים מבינים שעבודה כשכירים, במיוחד בתחומי היצירה, מאוד מוגבלת וכך גם השכר בימים אלו. יתרונותיה של דרך עבודה זו נראים לי ברורים. אך כאמור יתרון אחד שנתנה העבודה מחוץ לבית, היה הגבול הברור מתי עובדים ומתי מסיימים לעבוד. הסחות הדעת שקיימות בבית לפעמים הופכות את ניהול הזמן לאתגר רציני. אצלי אין חדר עבודה מובחן. שולחן העבודה שלי נמצא במרכז הבית, בסלון, אילוץ שהבית הנוכחי מחייב. מאחורי כיור הכלים, ומסביבי שתי חתולות מסוכסכות, וכלב אחד. על מנת להפוך את סביבת העבודה שלי ליעילה ככל היותר, הבנתי מתוך מודעות ומניסיון הזמן, שאם הסביבה מבולגנת יהיה לי מאוד קשה להתרכז. לכן לרוב אשתדל להכין את הקרקע הטובה דיה לקראת העבודה. חלק מסביבת העבודה בעיני זה היוצר/ת עצמו/ה. האם אני מרגישה טוב? אולי אני זקוקה לכוס תה או קפה? או למקלחת? גם הסדר התוך אישי מאוד משפיע. לא סתם כשמגיע האביב כולם עסוקים בניקוי וסידור, כמו העץ, שמגדל עלים חדשים, כך גם אנחנו זקוקים להתחדשות. 

http://aubreyroad.blogspot.com/2010/03/studio-space.html

ידע דם ודמעות
מפתיע לגלות, שידע עשוי להוות למכשול. הרי שאנחנו זקוקים לו, מחפשים אותו, רוכשים אותו. הוא ללא ספק מרכיב חיוני לכל בעל מקצוע. אבל, הנה האבל.. לפעמים אנחנו יודעים כל כך, שאנחנו לא מתנסים בלחשוב על אפשרויות נוספות. ילדים למשל, בשל היעדר ניסיון יכולים לחשוב בצורה הרבה יותר אבסטרקטית וחופשית. נמרוד, בן זוגי, למד בגיל 4 חשבון באיזה שהיא דרך שהוא המציא. דרך שעכשיו מתקשה לשחזר, לאחר שנים של מערכת החינוך שעסוקה בלפרמט אותנו לאותו שטנץ. זה מאוד טריקי, להשתמש בידע שרכשתם בצורה מקצועית ועדין לשמור את הגמישות האישית והייחודית לכם. אומרים שאימון מביא למצויינות, אבל ניתן גם לומר שהוא מוביל לרוב לאותם מקומות צפויים ומוכרים. כשמציירים מהתבוננות, אחד הכלים הכי חשובים זה לשכוח את הידע המוקדם שיש לנו על צורה מסויימת, כמו עין, או יד.. לראות את הצורות כמופשטות, ומשם לראות הרבה יותר מדוייק. עצרו מידי פעם בתהליך היצירה ותשאלו את עצמכם האם התבוננתם מספיק בצורה חדשה על אותו דבר מוכר. נסו לראות כאילו זו הפעם הראשונה שאתם רואים. ורק אז הטמיעו את הידע.

מגבלות הכרחיות
לפעמים קורה ההפך מבלוק יצירתי, יש עודף של רעיונות, כל כך הרבה רעיונות ומחשבות, שאפשר לטבוע בים הזה ולאבד את הידים והרגליים. המחשבות הופכות למרצדות כמו הבהובים חמקמקים, אותם מאוד קשה לתפוס. מאיפה להתחיל, מה לעשות, איך לעשות, אני מדמיינת את זה כמו לנהוג בכביש מהיר במהירות גבוהה שבדרך יש פניות חדות ומכשולים. לא פלא שלעיתים תופעה זו גורמת לחרדה ובהלה. נהוג לחשוב על יצירתיות כחשיבה מחוץ לקופסה, אך אולי לפעמים צריך את הקופסה כדי להכניס בתוכה את היצירתיות שלנו. חלק מתהליך זה עובר דרך איתור ודיוק "הבעיה" . מה למעשה חשוב לנו לעשות וליצור, עבור מי אנחנו יוצרים, מהי המטרה שלנו וכדומה. לפעמים הקופסה המדומיינת הזו מדייקת אותנו, ומעניקה לנו דווקא חופש. מה יש בקופסה שלי שהיא רק שלי.

אז.. זה למעשה חלק ראשון בסדרת הפוסטים אשר יעסקו בנושא הזה... 
אילו עוד דרכים אתם מצאתם, כדי לשמור על ההשראה, על הדרך ועל הפוקוס? 

לחלק השני בנושא

מאחורי הקלעים של חיי

בניה מחדש
מאיפה להתחיל? מהסוף או מההתחלה? יש כל כך הרבה מה לספר..
אתחיל את הסיפור שלי בהרצת הסרט קצת לאחור, לקיץ של 2010. אחרי 4 שנים של טירוף בשנקר שנה עבודה כמעצבת גרפית בתל אביב- בלמתי בקול חריקה גדול. אמרתי, סטופ! אבל זה היה סטופ מבוהל מאוד. הקרקע שיצרתי ובניתי במו ידי וזיעתי, נשמטה מתחתי. לב דופק, פחד אימים. שום דבר אז לא היה יציב בחיי, גם לא העולם הרגשי.. עברתי מקשר לקשר, בלי לעצור יותר מידי, מהפחד הנורא של להיות לבד. תפסתי לעצמי חוף מבטחים, והחלטתי להרשם ללימודי תרפיה באמנות בבית ברל. חיפשתי עוגן במקום אחד, ודווקא בדרכו הלא צפויה העוגן האמיתי הגיע מתוך היצירה. מתוך עומק הדיכאון שבו שריתי בקיץ ההוא, גיליתי בחזרה את האמנות שלי. עוד רישום, ועוד שרבוט. מצאתי את עצמי במשך חודשים שלמים, לבד, עם עצמי, בדירתי הקטנטנה, מציירת ומציירת ומציירת.. הכוח של היצירה שלי, החזיר לי את עצמי. אחרי שהלכתי עמוק עמוק לאיבוד במצולות העצב וקהות החושים. מתוך המקום הזה יכולתי לנער את האבק שהצטבר, ולחזק את היכולת שלי לעמוד בכוחות עצמי, להנות אפילו מלהיות לבד, להכיר את עצמי, להבין מה הוביל אותי למקומות החשוכים יותר. בשנה שלמדתי בבית ברל, הרגשתי רגל בפנים רגל בחוץ ואף נטרתי ללימודים טינה, שהרי הם לוקחים ממני את הזמן לצייר. נאחזתי בלימודים עד שאחרי חופשת הסמסטר חזרתי, מתוך המקום של להנות מהלבד, פגשתי והתאהבתי באיש האהוב שלי, נמרוד,אשר חיזק את מה שכבר התחזק. מחוזקת, ובטוחה הרבה יותר באמנות שלי, והחלטתי לשחרר את הלימודים, את התרפיה, ולפנות את המקום למה שהיה כל כך הרבה יותר אני, כל כך הרבה יותר אמיתי. השתחררתי מכבלי ההכרח.

לבחור בחלום האמיתי
רגע, רגע.. זה עוד לא הסוף (אתם איתי?) קיץ 2011, אין יותר בית ברל, עברתי  מרמת גן לגור עם נמרוד במושב, בונים בהמון התרגשות ואהבה יחד את הבית שלנו ואין ספק שלכך היה מרכיב מהותי מהיכולת שלי להקשיב לרגשות שלי, ביססתי קרקע חדשה טובה ואוהבת, בעצם בפעם הראשונה בחיי הבוגרים שהיה לי בית אמיתי.
אבל מה עכשיו? אני לא לומדת, אני לא עובדת. הרגשתי שנזרקתי למים ועלי להתעשת ולשחות יחד עם כל הדגיגונים האחרים. אבל משהו בי ממש לא רצה לשחות ככה. כשמשהו לא מתאים אתה יכול להכריח את עצמך להתאים, אבל הייתי שם כבר בעבר, וזה מתכון בדוק לאומללות. לנוכח כל כך הרבה תגובות לייקים ותגובות אוהדות ואוהבות בפייסבוק לעבודות שלי, ועם כניסתי לתערוכות,  ידעתי שמשהו אחר צריך לקרות.

להיות, או לא להיות, ואם להיות, אז מה להיות? ואיך להיות? כמה ואם מספיק אנחנו שואלים את עצמנו מי אנחנו, ומה אנחנו   רוצים. רוצים. לא צריכים. כמה מתוך החיים שלנו אנחנו חיים בפשרה, הולכים בתלם, אך לא בתלם הנכון עבורנו. עסוקים במסע שכנועים מרשים, שאלו החיים שרצינו. אולי אם נאמין מספיק, נהיה מאושרים מספיק. מספיק כדי לחלום. איפה אבל החלומות של הילדים שהינו פעם? עטופים בפחדים שהחיים העניקו לנו. בחודשים האחרונים אני עומלת בכמה ערוצים; יצירה, למידת השוק, בניית תשתית חברתית חשובה, אני בונה ורוקמת את הבייבי שלי, קראתי לו Keet.is שאני צופה לו עתיד רחב ועשיר. ידעתי שאני רוצה לקחת את היכולות שלי וליצור איתם חיים, להפוך אותם למוצרים שיגלמו בתוכם את האמנות שלי, ולמעשה יגלמו בתוכם את עצמי. בשלושת החודשים האחרונים התחלתי תהליך אימון, שנתן לי את המקום לחקור, להתבונן, לשאול את השאלות הנכונות, ולהעמיק את כושר העשייה, ועל כך אני מאוד מודה לטל, המאמנת המקסימה שלי.

לוח ההשראה שלי

Keet.is, הבלוג, מסע
בבלוג הזה, אני רוצה לקחת אותכם למאחורי הקלעים של יצירת Keet.is. צעד אחר צעד. לספר לכם את הסיפור שלי ושלו, ושלהדרך שלנו יחדיו. המוצרים נולדו מתוך התהליך אותו עברתי בעצמי. חיפוש ההשראה, האמונה ביחודיות ובאינדוידואליות הספציפית שלי, יצירה-בריאה. כל אלו מוטיבים שילוו את המותג. היום אני בשלבים סופיים של הוצאה של מחברות שיהיו מוקדשים לחלומות, יצירה, והשראה. הכל בהוצאות מוגבלות, בעבודה ידנית. דרך המחברות אני מחפשת ליצור דיאלוג בין האמנות שלי למילים ולתוכן שיביא בעל המחברת.

אתמול אספתי את כרטיסי הביקור שלי מבית הדפוס, האמת שהעיצוב היה מוכן כמה זמן מה, אבל תינוק יוצא כשהוא מרגיש  שאמא שלו רגועה; אז הנה, אני שמחה לשתף הסנונית הראשונה מבית Keet.is;

בואו לדף הפייסבוק והצטרפו אלי: http://www.facebook.com/keet.is

להיות קופסת שימורים על מדף במכולת

מזל שיש (יותר נכון, הייתה) מוסיקה כמו של פינק פלויד בעולם. אני עכשיו מאזינה לצלילי Dark side of the moon, האם עוד יש כאלו היום שמגיעים לרמה כזו של יצירה מוסיקלית? שמצליחים לגעת בכל המקומות? שנוצרת מתוך אמת של נפשו של אמן ולא בחסות קוקה קולה? אני יודעת שנהוג להתמרמר על הקדמה שהורסת.. זה האמת בנאלי. אבל היא אכן אמת. כלומר, בבסיס האדם נשאר אותו דבר, אותם מרכיבים פסיכולוגיים. אך איכשהו המתכון המחודש, המזורז, כמו סוכרזית, כמו בריטני ספירס, נדמה שזה דומה, אך למעשה מזוייף, מנסה להראות שהוא אמיתי, מתעתע. אולי הגורם לתהליך הרקבון הנפשי הזה, נמצא בנקודה בה הפסקנו לראות אחד את השני כאנשים, אלא כמוצרים.

הנה ציטוט מהמאמר "העיר הגדולה וחיי הנפש" של גיאורג זימל (1903); "כל היחסים הרגשיים בין בני אדם מושתתים על ייחודו של האדם, ואילו היחסים התבוניים מתייחסים לבני אדם כאל מספרים, כאלו היו הדברים חסרי ערך בזכות עצמם, וכאילו כל העניין בהם מתמצה אך ורק בהישגים הניתנים למדידה. כך נוהג בן העיר הגדולה בספקים, בקונים ובמשרתים שלו, ולעתים- גם באנשי חוג המחויבות החברתית שלו; כל זאת בניגוד לאופיו של המעגל הקטן ממנו, אשר בו ההיכרות הבלתי נמנעת עם אנשים כפרטים מעניקה ליחסים גוון רגשי יותר, לעומת המדידה האובייקטיבית של שירות ותמורה".זימל למעשה טוען שהתנאים הפסיכולוגיים שהעיר יוצרת אינם מאפשרים יחסים רגשיים עמוקים, בשל מספר הרב של גירויים וניגודים, האדם נמנע מלהגיב לסביבתו באופן אישי מידי. "האדם הכלכלי", כפי שזימל קורא לו, רואה באנשים כממלאי פונקציות, מוכר-קונה, מעסיק-עובד, נותני שירות.



מעניין להריץ את גלגלי הסרט אחורה, לשנת 1903, ומשם ללחוץ על פליי. באותה שנה האחים רייט הטיסו את המטוס בפעם הראשונה, עוד 11 שנה לפני מלחמת העולם הראשונה, רק כמה שנים אחרי המצאת הקולנוע, מוסיקה עוד היו שומעים בגרמופונים, עוד לא המציאו את הפטיפון.. ועכשיו הריצו את הזמן, מלחמת העולם השניה, היטלר, מוסוליני, סטלין, פצצות אטום, מיתון, פרסומות, נערי פרחים, 70, 80, 90, המילניום, מחשב, אינטרנט, גוגל, פלאפון, אייפון. הרשימה עוד ארוכה מאוד. אני חושבת שזימל תפס בצורה חדה ומדוייקת את מה שקורה לאדם בתנאים כאלו. מעניין מה היה אומר אם היה יכול לראות את עולמנו היום. העולם בו לא רק שאדם רואה את שכנו כאובייקט, עכשיו הוא מתייחס לעצמו כך, עכשיו הוא מותג. כמו האנשים שמוכנים לחלוק את נפשם מול מצלמות ולהפוך את עצמם לקריקטורה. איפה הנפש שלהם? קרוב לודאי קבורה מתחת למסיכות.

"...capitalism is basically a system where everything is for sale, and the more money you have, the more you can get. And, in particular, that's true of freedom. Freedom is one of the commodities that is for sale, and if you are affluent, you can have a lot of it. " Noam Chomsky, 1974

אנחנו כאמור, בתוך המכונה הזאת, המכונה שהופכת אותנו למוצרים, שהופכת מלחמות לגיבורי תרבות, ופסיכופטיים למנהיגים. חשוב לזכור את זה, כדי להאבק במכונה הזאת, כדי שלא תקח לנו את הנשמה, שלא נהפוך להיות קופסת שימורים על מדף במכולת.

לתהות בצהרי יום חורפי

בייבי סטפס
חצי יום מול מסך המחשב, מיילים, פייסבוק, פוטשופ, לעשות הר של כלים שהביטו בי במבט מרושע, מכונת כביסה ששכחתי לתלות אתמול, סיבוב נוסף ואז לתלות, אילוסטריטור, לחכות לבעל הדירה שיסדר את הדלת שאיננה ננעלת. ועדיין אני לא מרגישה שעשיתי משהו היום. כי רוב היום לבשתי פיג'מה. כי אף אחד חוץ ממני לא יודע מה עשיתי, אז אולי זה כמו עצים נופלים כשאיש לא שומע, האם הם משמיעים קול? המנטרה החדשה שאני מנסה לאמץ כדי לא להתקע במעגל הזה, הוא לחשוב כל כל צעד בכיוון הנכון, גם אם הוא קטנטן, וגם אם לא הצליח בניסיון הראשון, כהתקדמות. שינויים בחשיבה, לוקח להם זמן לחלחל. מידי פעם מבליח לו קוטר מיוסר מעצבן שמנקר לי בראש.

עברתי לעבוד על הספה בסלון, שינוי נוף. אולי כמו להסתכל על ציור אחרי כמה ימים במבט חדש, אולי אם הסביבה תיהיה שונה יגיעו דברים אחרים, שהיו צריכים שינוי זווית כדי לצוף. מפה, אני יכולה לראות את שולחן העבודה שלי. באמת פינה חמודה, לא הכי מסודרת, ספרים, בלוקים של דפים, סקאצ'בוקים, טושים, עטים, עפרונות. כולם חיים ושורצים יחד שם. תמיד סיקרן אותי לראות עמדות עבודה של אמנים, עולמות שלמים נחשפים ומתגלים. אולי לפעמים יותר מרתק מהתוצאות הסופיות (בחלק מן המקרים).

החורף מחשיך את האור מאוד מהר, השעה ארבע אחר הצהריים, ובהגנבת מבט לחלון אני מבחינה שהאור לאט לאט כבה ונהיה סגלגל יותר. שחייתי בעיר שכחתי כמה החיבור לטבע, לאויר, לשקט, היו לי חסרים. אתמול השקפתי החוצה יחד עם יוקו החתולה הקטנה, וגיליתי שעל עץ התאנה שכבר כל עליו נשרו, ונותר ערום ויפה, עליו, עומדת ציפור שטרם ידעתי את שמה, מרחוק יכולתי להבחין שגופה אדום כהה וכנפיה כחולות מנצנצות, ומקורה כתום וגדול. רבע שעה הסתכלתי עליה עד שעפה. אח"כ הבנתי שהיה זה שלדג. באותו זמן מתחת לעץ, התהלכה לה אנפה לבנה יפיפיה, ודגה תולעים מהאדמה, זאת, עד שהגיע עורב צוורחני שדרש את הטריטוריה לעצמו.

נוף מחוץ לחלוננו במושב- מתחת לצמחים יש אוטו שבטח לא זז כבר כמה עשורים לפחות"]

היום עבדתי על כרטיס ביקור לעצמי. מטלה קשה כי רמת הביקורת העצמית עולה פי מיליון כאשר הכרטיס הזה אמור לתמצת את המהות שלי עצמי. כמו לצייר פורטרט עצמי. תהיתי לעצמי, עד כמה בעידן הטכנולוגי והאייפוני, יש ונותר עוד מקום לכרטיסי ביקור. האם זה עוד מנהג שנשמר, שיש לו עוד תכלית? לא יודעת. הכרטיס האחרון שקיבלתי היה שבוע שעבר מהמוסך ברמלה. שהשתיקה תיהיה יפה לו.

מקננת קן
יש לי תחושה שאני "בהריון" עם הפרוייקט העצמי שלי שיצא לאור רק לקראת פסח. אולי ככה מרגישים סופרים, כותבים, כותבים, כותבים, וההתהוות והעשייה נמצאים בנפש ומתחת לפני השטח, כמו עובר. אז אני עכשיו מקננת ומכינה את השטח ל"תינוק" שיבוא.

בוקר

קמים לבוקר במושב ; בקושי אור בחוץ, יום אפור, שעון מעורר בקצב סמבה מתקתק. יוקו, החתולה הקטנה, כבר למדה לזהות את הצלצול ורצה מן הסלון לדלת חדר השינה ומייללת שנכניס אותה. אני קמה מוקדם כל בוקר יחד עם נמרוד שיוצא לעוד יום עבודה בבית החולים.. תה, פרוסה, שאיפה, חיבוק והוא יוצא.. היום זה יום של תורנות, גם לפני יומיים הייתה תורנות. ואני נשארת בבית יחד עם החיות; מקס הכלב (שחזר הביתה! למי שקרא את הפוסט הקודם), דנה חתולה פנסיונרית אך רגזנית, ויוקו, חתולה עוללה וסקרנית (שבזה הרגע קפצה עליי ומביטה בי לליטוף בגירגור).. כל אחד בצלחתו מקבל אוכל, ויחדיו אוכלים ארוחת בוקר. אני מתיישבת מול המחשב. 7 נוטיפיקיישנז בפייסבוק.

יש בקרים שאני יושבת שעה ובוהה על מסך המחשב ותוהה עם מה להתחיל לעבוד הבוקר. זהו ריקוד בין החופש של היצירה והספונטניות שלה, לבין לוחות זמנים ויעדים ממשיים אשר הצבתי לעצמי. כמו ללכת על חבל דק מאוד. שניה אחת לא אביט, ואני עשוייה למצוא את עצמי עובדת כמו רובוט ללא נשמה, ו/או שניה אחרת להסחף לתוך היצירה ולשכוח את העולם שסביבי. אז החלטתי שבבקרים כאלו, שאיני מצליחה להתפקס, לתת לעצמי שעה שעתיים לעבוד באופן חופשי ואינטואיטיבי, ואח"כ אחרי שהתחממתי, לאסוף את עצמי ולהתחיל לעבוד.

זה מה שיצא מהבוקר הזה; הרבה פעמים אני מתחילה מרפרנס צילומי, וכשיש לי קווים כלליים אני לרוב נפרדת מהמקור, וממשיכה לרוב בלי להבין יותר מידי למה ומדוע אני מציירת מה שאני מציירת. אח"כ אני לפעמים יכולה לראות במבט לאחור איזו משמעות הייתה לעבודה אולי כמו חלום.

["תוצאות הבוקר הזה"

נראה לי שזהו לעכשיו,
בכל זאת, רצוי שאכין קפה ואתעורר סופית..

רשומת הרשומות

התחלות מגמגמות
לתת כותרת לרשומה, זה מלחיץ אותי. מה אם ברגע שאתן לתוכן כותרת אהפוך למשועבדת אליו. טוב אז אשאיר את הכותרת ריקה. יופי. אז נכתוב. הרבה זמן לא כתבתי. המקלדת ואני עוד מגמגמות צעד צעד. אני לא יודעת מאיפה להתחיל, שורה נכתבת ונמחקת. מהראש אף פעם לא הצלחתי ליצור. הראש יותר מידי מסוכסך עם עצמו. אולי כל הבלוג הזה מיותר. אולי זאת עוד בריחה מעשייה אמיתית.

אדון פרפקציוניסט ומר דחיין
הו הנה, מצאתי על מה אכתוב, דחיינות ופרפקציוניזם. צמד חמד אשר נוהגים לאמלל את חיי תושביהם כמו דיקטטורים נמוכים ושמנמנים. הפרפקציוניסט הוא החננה שבי- הילדה הטובה שתמיד תמיד תמיד עשתה שיעורי בית, הגישה את כל העבודות בזמן, תמיד ממנה ביקשו להעתיק שיעורים, ובזמן שהחברה אחרי בית ספר "ירדו לעיר" (קטע ירושלמי) אני חזרתי הביתה. הוא זה שלא רוצה לשחרר אותי, הוא זה שמטיל עליי חרדות ממשימות שאולי לרוב האנשים יקראו זוטות. הדחיין, הוא הסטלן, זה שאומר, יאלללה, אז תשלמי את הדוח, תעשי בדיקות דם, טסט לאוטו, בדקי את חשבון הבנק אחר כך... כן, כן, אחר כך, מילת הקסמים, אשר מאפשרת להרגיע את הדיקטטור השתלטן והקפדן. והזמן הוא חולף, זה מה שהוא עושה. ומה שהתכוונתי לעשות ב...

תמיד היה קיים הצורך הזה בהחשפות? למה אני רוצה לכתוב בלוג בכלל? מאיפה הצורך הזה נובע? אני בן אדם מופנם, אשר חושף את חיו הפרטיים למעטים. אולי הדיון הזה כבר דש את עצמו למוות כבר בשנת 2003.. אבל אני עדיין תוהה. למה יום נטול לייקים מעלה בי חשד פרנואידי קל שאני כבר "איבדתי את זה", מספידה את עצמי בטרם עת.

ב1889 החליט ואן גוך שיהיה אמן. מתי אני החלטתי? לא חושבת שזו הייתה בכלל החלטה ממש. לדעתי זה לא משהו שאתה מחליט להיות- זה פשוט אתה.  הרבה שנים שמרתי את הטייטל הזה לגדולים ממני. אבל היום אני חושבת שאני מתחילה להתרגל לתואר הזה. כמו שחתול הוא פשוט חתול.

בין חתולים לילדים
מדברים על חתולים. יושבות לצידי שתיים כאלו. אחת קשישה שמה דנה, השנייה פעוטה, יוקו. חיות עם אופי. הן לא מסתדרות משום שהן כל כך דומות.. זה מפתיע כמה חיות גורמות לך להבין על מה אתה עוד צריך לעבוד על שיהיו לך ילדים. וזה קצת מוזר לגלות בעצמך את הקול האימהי. נדמה לי שאנשים לא מבינים כמה ההכנה המנטלית לפני ההורות היא קריטית. וההכנה הזו פוגשת את כל הלכלוך שניסית אולי להמנע מהלתעסק איתו במהלך התבגרותך. רבים בוחרים להתעלם ממנו כל חייהם. כמובן שצורת חיים זו אינה פתורה מחוסר נחת. ההתעלמות גובה מחיר נפשי, בריאותי- שלך ושל ילדך. מבלי לשים לב אט אט תטפטף את הרעל לדור הבא.

מקס, הכלב שלנו, יצא מהבית לפני יומיים לבוש פרווה בהירה, יצא ועוד לא חזר, ולו בשביל לאכול קצת. אני מודאגת.. היום נסענו ברחבי המושב וקראנו בשמו- אפילו שאלנו כלב אחר שפגשנו אם הוא ראה את מקס. הוא לא השיב. כל הסנריוז הכי מפחידים רצים לי בראש. ופחד שאולי ככה, בלי הכנה מוקדמת, בלי פרידות, הוא הלך ולא ישוב. הוא כלב מבוגר- ועדיין רודף אחרי כלבות. לפני שנה אמר וטרינר אידיוט שלא נשאר לו הרבה זמן בגלל הכליות שלו- אבל הוא בסדר. את מקס הכרתי כשהכרתי את נמרוד- האיש המדהים שלי שאיתו אתחתן בקיץ. אף פעם לא הייתי מהבנות שחולמות על חתונות.. כשהייתי קטנה למדתי מגירושי הוריי שנישואים נגמרים בגירושים. אז לא רציתי להתחתן. וגם לא האמנתי באלוהים- אבל זה נושא אחר- וחוצמזה, אני עדיין לא מאמינה. בכל אופן, אני עדין- ונמרוד גם, לא ששים להזמנות לחתונות, לא לחופה, לא לתעשייה ולא לרבנות- אנחנו טסים למקום יפיפה באירופה ושם נקיים את הטקס שלנו- שאנחנו עושים לעצמנו ולא בשביל אף אחד אחר. לי זאת נראת הדרך היחידה שהמשמעות והרומנטיקה בה נשמרת ונשארת המרכז. בכל אופן- שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. ככה אני חושבת.


                               

  

אני בדרך כלל סלדתי מדברים שמריחים מהווי עדרי. כמו: מסיבות כיתה, מכנסי ציפי הירושלמיות, סרטי בורקס, חתונות (כאמור), ימי עצמאות, חגים (מאוד מאוד), דת, תורכיה- בטן גב, והרשימה הזו ממשיכה. כשביקרתי לראשונה בלונדון בגיל 16, הבנתי שפשוט נולדתי למדינה הלא נכונה. אני, עם החינוך הדרום אפריקאי של אבא שלי, הרגשתי בבית, אלפי קילומטרים מישראל. נתחיל מהאקלים; תמיד הייתי טיפוס של אפור, של סגרירי. לי יש מה שנקרא דיכאון עונתי- רק שבניגוד לרוב, שלי נובע מהקיץ. הכל נבול, הכל מסריח, הכל מעצבן בקיץ. והלחות! עיסת זיעה מצחינה. ונחזור ללונדון; חווה אלברשטיין צדקה! (רעיון לסטיקר), צריך להגיע לאנגליה, אני כבר מעכשיו מתאמנת על הכנת התה. אני לא מוכנה להגיע לסוף ימי ולהבין שהעולם הוא כל כך עשיר, ואני, הסתפקתי בחיים של מטר על מטר במדינה שחדלה כבר מזמן לאפשר את סוג החיים שאני מאחלת ליקיריי, ובטח לא לילדי העתידיים.

טוב- פוסט ראשון זה קצת מוזר.. מזכיר לי אותי את חברתי הטובה בילדות, יעלי, מקליטות את עצמנו כאילו אנחנו תוכנית רדיו- ומדמיינות שאי שם, מישהו שומע. אפילו היה לנו פתיח. לרשת חיים משל עצמם.. עתידו של הבלוג הזה לוטה בערפל.

להתראות לבנתיים