בייבי סטפס
חצי יום מול מסך המחשב, מיילים, פייסבוק, פוטשופ, לעשות הר של כלים שהביטו בי במבט מרושע, מכונת כביסה ששכחתי לתלות אתמול, סיבוב נוסף ואז לתלות, אילוסטריטור, לחכות לבעל הדירה שיסדר את הדלת שאיננה ננעלת. ועדיין אני לא מרגישה שעשיתי משהו היום. כי רוב היום לבשתי פיג'מה. כי אף אחד חוץ ממני לא יודע מה עשיתי, אז אולי זה כמו עצים נופלים כשאיש לא שומע, האם הם משמיעים קול? המנטרה החדשה שאני מנסה לאמץ כדי לא להתקע במעגל הזה, הוא לחשוב כל כל צעד בכיוון הנכון, גם אם הוא קטנטן, וגם אם לא הצליח בניסיון הראשון, כהתקדמות. שינויים בחשיבה, לוקח להם זמן לחלחל. מידי פעם מבליח לו קוטר מיוסר מעצבן שמנקר לי בראש.
עברתי לעבוד על הספה בסלון, שינוי נוף. אולי כמו להסתכל על ציור אחרי כמה ימים במבט חדש, אולי אם הסביבה תיהיה שונה יגיעו דברים אחרים, שהיו צריכים שינוי זווית כדי לצוף. מפה, אני יכולה לראות את שולחן העבודה שלי. באמת פינה חמודה, לא הכי מסודרת, ספרים, בלוקים של דפים, סקאצ'בוקים, טושים, עטים, עפרונות. כולם חיים ושורצים יחד שם. תמיד סיקרן אותי לראות עמדות עבודה של אמנים, עולמות שלמים נחשפים ומתגלים. אולי לפעמים יותר מרתק מהתוצאות הסופיות (בחלק מן המקרים).
החורף מחשיך את האור מאוד מהר, השעה ארבע אחר הצהריים, ובהגנבת מבט לחלון אני מבחינה שהאור לאט לאט כבה ונהיה סגלגל יותר. שחייתי בעיר שכחתי כמה החיבור לטבע, לאויר, לשקט, היו לי חסרים. אתמול השקפתי החוצה יחד עם יוקו החתולה הקטנה, וגיליתי שעל עץ התאנה שכבר כל עליו נשרו, ונותר ערום ויפה, עליו, עומדת ציפור שטרם ידעתי את שמה, מרחוק יכולתי להבחין שגופה אדום כהה וכנפיה כחולות מנצנצות, ומקורה כתום וגדול. רבע שעה הסתכלתי עליה עד שעפה. אח"כ הבנתי שהיה זה שלדג. באותו זמן מתחת לעץ, התהלכה לה אנפה לבנה יפיפיה, ודגה תולעים מהאדמה, זאת, עד שהגיע עורב צוורחני שדרש את הטריטוריה לעצמו.
נוף מחוץ לחלוננו במושב- מתחת לצמחים יש אוטו שבטח לא זז כבר כמה עשורים לפחות"]
היום עבדתי על כרטיס ביקור לעצמי. מטלה קשה כי רמת הביקורת העצמית עולה פי מיליון כאשר הכרטיס הזה אמור לתמצת את המהות שלי עצמי. כמו לצייר פורטרט עצמי. תהיתי לעצמי, עד כמה בעידן הטכנולוגי והאייפוני, יש ונותר עוד מקום לכרטיסי ביקור. האם זה עוד מנהג שנשמר, שיש לו עוד תכלית? לא יודעת. הכרטיס האחרון שקיבלתי היה שבוע שעבר מהמוסך ברמלה. שהשתיקה תיהיה יפה לו.
מקננת קן
יש לי תחושה שאני "בהריון" עם הפרוייקט העצמי שלי שיצא לאור רק לקראת פסח. אולי ככה מרגישים סופרים, כותבים, כותבים, כותבים, וההתהוות והעשייה נמצאים בנפש ומתחת לפני השטח, כמו עובר. אז אני עכשיו מקננת ומכינה את השטח ל"תינוק" שיבוא.
חצי יום מול מסך המחשב, מיילים, פייסבוק, פוטשופ, לעשות הר של כלים שהביטו בי במבט מרושע, מכונת כביסה ששכחתי לתלות אתמול, סיבוב נוסף ואז לתלות, אילוסטריטור, לחכות לבעל הדירה שיסדר את הדלת שאיננה ננעלת. ועדיין אני לא מרגישה שעשיתי משהו היום. כי רוב היום לבשתי פיג'מה. כי אף אחד חוץ ממני לא יודע מה עשיתי, אז אולי זה כמו עצים נופלים כשאיש לא שומע, האם הם משמיעים קול? המנטרה החדשה שאני מנסה לאמץ כדי לא להתקע במעגל הזה, הוא לחשוב כל כל צעד בכיוון הנכון, גם אם הוא קטנטן, וגם אם לא הצליח בניסיון הראשון, כהתקדמות. שינויים בחשיבה, לוקח להם זמן לחלחל. מידי פעם מבליח לו קוטר מיוסר מעצבן שמנקר לי בראש.
עברתי לעבוד על הספה בסלון, שינוי נוף. אולי כמו להסתכל על ציור אחרי כמה ימים במבט חדש, אולי אם הסביבה תיהיה שונה יגיעו דברים אחרים, שהיו צריכים שינוי זווית כדי לצוף. מפה, אני יכולה לראות את שולחן העבודה שלי. באמת פינה חמודה, לא הכי מסודרת, ספרים, בלוקים של דפים, סקאצ'בוקים, טושים, עטים, עפרונות. כולם חיים ושורצים יחד שם. תמיד סיקרן אותי לראות עמדות עבודה של אמנים, עולמות שלמים נחשפים ומתגלים. אולי לפעמים יותר מרתק מהתוצאות הסופיות (בחלק מן המקרים).
החורף מחשיך את האור מאוד מהר, השעה ארבע אחר הצהריים, ובהגנבת מבט לחלון אני מבחינה שהאור לאט לאט כבה ונהיה סגלגל יותר. שחייתי בעיר שכחתי כמה החיבור לטבע, לאויר, לשקט, היו לי חסרים. אתמול השקפתי החוצה יחד עם יוקו החתולה הקטנה, וגיליתי שעל עץ התאנה שכבר כל עליו נשרו, ונותר ערום ויפה, עליו, עומדת ציפור שטרם ידעתי את שמה, מרחוק יכולתי להבחין שגופה אדום כהה וכנפיה כחולות מנצנצות, ומקורה כתום וגדול. רבע שעה הסתכלתי עליה עד שעפה. אח"כ הבנתי שהיה זה שלדג. באותו זמן מתחת לעץ, התהלכה לה אנפה לבנה יפיפיה, ודגה תולעים מהאדמה, זאת, עד שהגיע עורב צוורחני שדרש את הטריטוריה לעצמו.
נוף מחוץ לחלוננו במושב- מתחת לצמחים יש אוטו שבטח לא זז כבר כמה עשורים לפחות"]
היום עבדתי על כרטיס ביקור לעצמי. מטלה קשה כי רמת הביקורת העצמית עולה פי מיליון כאשר הכרטיס הזה אמור לתמצת את המהות שלי עצמי. כמו לצייר פורטרט עצמי. תהיתי לעצמי, עד כמה בעידן הטכנולוגי והאייפוני, יש ונותר עוד מקום לכרטיסי ביקור. האם זה עוד מנהג שנשמר, שיש לו עוד תכלית? לא יודעת. הכרטיס האחרון שקיבלתי היה שבוע שעבר מהמוסך ברמלה. שהשתיקה תיהיה יפה לו.
מקננת קן
יש לי תחושה שאני "בהריון" עם הפרוייקט העצמי שלי שיצא לאור רק לקראת פסח. אולי ככה מרגישים סופרים, כותבים, כותבים, כותבים, וההתהוות והעשייה נמצאים בנפש ומתחת לפני השטח, כמו עובר. אז אני עכשיו מקננת ומכינה את השטח ל"תינוק" שיבוא.
