לחזור

כאן ושם, שם ופה

אני יושבת בכסא שלי, מול מסך המחשב שלי.. הידיים איטיות יותר על המקלדת. מדהים, שמספיקים כמה שבועות הרחק מהמוכר, כדי לשכוח. זה היה חודש שלא ככל החודשים. בסוף יוני, טסתי, אני ואהובי, להתחתן, ועשרה ימים אחר כך, טסנו לחופשת ירח הדבש המתוקה שלנו בארץ הצפון, דנמרק. אין סוף של פיורדים צלולים, ירוק מנצנץ, ואוירת חופשת "קיץ" חורפית וסגרירית. בדיוק איך שאנחנו אוהבים את זה. בכל רחבי הארץ, וגם בעיר הגדולה - קופנהגן, אנשים משאירים את האופנים שלהם לא נעולים, פשוט ככה, כי אין חשש. בכפרים קטנים משאירים החקלאים פירות וירקות בצידי הדרך עבור שכינהם, וסומכים שישאירו תמורה בקופה. זרים ברחוב מהנהנים בחיוך אירופאי מנומס לשלום, ולמראה תמיהותנו לאן עלינו ללכת ולאן מורה המפה, אנשים מציעים את עזרתם המיידית. רגעים של אנחת רגיעה הם אלו. אנחת רגיעה, ויחד עם זאת, קנאה אינסופית. קנאה במרחבים היפייפים, ביופי הנקי והפשוט של בתיהם, שכך שזה ברור מאליו שהם פותחים את החלון בבוקר ורואים פיורד ענק, ובמזח האישי עומדת להם סירה פרטית. בכל יום ראשון בבוקר, הגברים יוצאים ונוסעים על מכסחת הדשא, וגוזמים את הדשא של שולי השדה שלהם. שיהיה יפה. והכל באוירה לא מתאמצת, אוירה של שקט. ברור לי שאל מול החזות היפיפיה הזו, ומול הנחמדות הזו, לא תמיד הכל באמת טהור. מעל כל בית שם, מתנוסס בגאוה, דגל דנמרק. הם אוהבים את ההומוגניות שלהם. נחמדים אלינו משום שאנחנו תיירים, אנחנו נחזור ולא נישאר אצלם. לא כמו עשרות אלפי המוסלמים שהיגרו למדינה, אותם הם לא ממש מחבבים. ובשל כך המדיניות בכל אירופה צועדת ימינה. אירופה משתנה.

עם ישראל

אל הגייט בשדה התעופה בדרך חזרה לישראל מפרנקפורט, לא מיהרנו להגיע. בידיעה ששם מחכים לנו כמה מאות ישראלים, שיהיו חייבים סוף סוף לפרוק כל עול אחרי שבוע באירופה המנומסת והאדיבה, ולשוב לחוצפה, לבוז, ולחוסר הסבלנות להם  הם כה התגעגעו. "כי הכי טוב בישראל". וכשאכן הגיעה השעה להגיע לגייט, קבוצה של טיול מאורגן חיכתה דחוקה ורוטנת. שתי נשים שם כמעט הלכו מכות, וקראו אחת לשניה בשמות. שני יפנים אשר ישבו בצד הביטו על המתרחש בהלם ובחיוך מאוד נבוך. גם אנחנו. האמרגן של הטיול- אשר נראה ומדבר כמו מורה בתיכון, קורא אותן לסדר, וכועס שהן מפריעות לדיילות הגרמניות לעשות את עבודתן. גם אני וגם נמרוד, רצינו לקבור את ראשנו בידנו. לא רצינו לחזור. ניסינו לחשוב כמה זמן נוכל לשרוד עד שימצאו אותנו ויחזירו אותנו לארץ. אבל עלינו על אותו מטוס. מאחורי מדברות כל הטיסה, שתי נשים, את מהן מדברת בעיקר, ובקול מאוד חזק. שמעתי את כל השתלשלות חייה, ועל כל פרט אינטימי מחיי משפחתה והזוגיות שלה. בין השאר היא סיפרה, שחזרו לחיות בארץ אחרי שנים בחו"ל, בגלל הילדים. כי חסרה היתה לה שם ערכיות. ואני האמנתי, ולא האמנתי למשמע אוזני. ערכיות??? רק המילה הזו עושה לי גירודים. אחרי 3 שעות ועשרים דקות אשר נראו לי כמו נצח, נחתנו. ביקורת דרכונים היתה דוקא מהירה לשמחתי. נגשנו למסוע המזוודות. 10 דקות, 20 דקות, 30, 40 דקות! חיכינו, ועשר המזוודות על המסוע לא התחלפו תוך כדי דחיפות מרפקים ללא שום התנצלות. כלום לא זז. מרחוק שמעתי מישהי צועקת, "אני לא מאמינה"... הלב שלי התחיל לדפוק. לא האמנתי שאין באמת מזוודות. מזוודות שהכילו המון דברים יקרים לליבנו. אבל אכן כך היה. 190 אנשים היו צריכים לעמוד בתור כדי למלא טפסים של איבוד כבודה. אבל כפי שאתם מכירים את הישראלים, הם לא פראיירים. התור היה נראה כמו ערמת אנשים, עגלות וילדים. וכולם צועקים על כולם. בכיתי. בכיתי, כי הייתי עייפה אחרי 24 שעות ללא שינה. משום שלא ידעתי אם תשוב אלי המזודה, ובעיקר, כי הכתה בי המציאות הישראלית, והבנתי שחזרתי.  we're not in Kensas  anymore
חזרנו לתוך כבשן בוער, של קוצים, זבל, וחוסר כבוד הדדי. לאדם ששורף את עצמו למוות, לקושי להתקיים, לקושי לחיות פה. לכיעור, לצבא שעוקר בתים משנות ה30 של המאה ה19, כי חסר לו עוד שטח אימונים, לחוסר אכפתיות, ובין השאר, גם לבית שהשתלטו עליו בהעדרותנו צי עכברים, לא חביב כלל. לחזור מתוך אופוריה וחלום לתוך מציאות מכה. 

לא לותר

חלף שבוע מאז הנחיתה, אבל אני עוד ממש מתקשה לנחות חזרה. בנתיים אני מנקה ומסדרת את הבית כאילו היה האביב בפתח. אל מול העבודה שלי אני עוד ממש אבודה. באופן לא מקרי, את שולחן העבודה שלי השארתי אחרון בתור לניקוי וסדר. דוחה את הקץ. פחד תקף אותי, חודשים של עבודה הגיעו לפני שטסנו לסוג של קליימקס, וכמו בסרטים המצויירים, ברגע שקלטתי שאני רצה באוויר, נפלתי בצניחה למטה. חנות האטסי שלי רק ממתינה שאעלה פריטים למכירה, הפריטים על המדף ממתינים להמכר, ואני ממתינה שקולו של ישו ינחה אותי אל הישועה. אני עוד ממתינה. מחשבות על כך שאצטרך למצוא עבודה רגילה מייצרות בי גלים של חרדה, אך המחסור בכסף מנגד, אף הוא משאיר אותי בבהלה. מתי כבר אגיע אל הנחלה? ולעזאזל עם הצניעות; אני טובה מידי בשביל החרא הזה. עדין, בתוך כל הקושי הזה, והספקות, אני מאמינה שיש לאמנות שלי, למוצרים שלי, לקול שלי מה להציע ולתרום, ושיום אחד אביט לאחור, ואדע שהיה קשה, אבל גם הצלחתי, הצלחתי, למרות הכל. לא מוכנה לוותר לו, לחלום שלי.

האמת, שזה עושה טוב לכתוב את הדברים.. שיעור שכבר למדתי בעבר, ושלא פעם הספקתי לשכוח. אז מקווה להמשיך, מקווה ליצור דברים חדשים ולשוב לעבודה ולמלאכה.

להתראות בנתיים