מזל שיש (יותר נכון, הייתה) מוסיקה כמו של פינק פלויד בעולם. אני עכשיו מאזינה לצלילי Dark side of the moon, האם עוד יש כאלו היום שמגיעים לרמה כזו של יצירה מוסיקלית? שמצליחים לגעת בכל המקומות? שנוצרת מתוך אמת של נפשו של אמן ולא בחסות קוקה קולה? אני יודעת שנהוג להתמרמר על הקדמה שהורסת.. זה האמת בנאלי. אבל היא אכן אמת. כלומר, בבסיס האדם נשאר אותו דבר, אותם מרכיבים פסיכולוגיים. אך איכשהו המתכון המחודש, המזורז, כמו סוכרזית, כמו בריטני ספירס, נדמה שזה דומה, אך למעשה מזוייף, מנסה להראות שהוא אמיתי, מתעתע. אולי הגורם לתהליך הרקבון הנפשי הזה, נמצא בנקודה בה הפסקנו לראות אחד את השני כאנשים, אלא כמוצרים.
הנה ציטוט מהמאמר "העיר הגדולה וחיי הנפש" של גיאורג זימל (1903); "כל היחסים הרגשיים בין בני אדם מושתתים על ייחודו של האדם, ואילו היחסים התבוניים מתייחסים לבני אדם כאל מספרים, כאלו היו הדברים חסרי ערך בזכות עצמם, וכאילו כל העניין בהם מתמצה אך ורק בהישגים הניתנים למדידה. כך נוהג בן העיר הגדולה בספקים, בקונים ובמשרתים שלו, ולעתים- גם באנשי חוג המחויבות החברתית שלו; כל זאת בניגוד לאופיו של המעגל הקטן ממנו, אשר בו ההיכרות הבלתי נמנעת עם אנשים כפרטים מעניקה ליחסים גוון רגשי יותר, לעומת המדידה האובייקטיבית של שירות ותמורה".זימל למעשה טוען שהתנאים הפסיכולוגיים שהעיר יוצרת אינם מאפשרים יחסים רגשיים עמוקים, בשל מספר הרב של גירויים וניגודים, האדם נמנע מלהגיב לסביבתו באופן אישי מידי. "האדם הכלכלי", כפי שזימל קורא לו, רואה באנשים כממלאי פונקציות, מוכר-קונה, מעסיק-עובד, נותני שירות.
מעניין להריץ את גלגלי הסרט אחורה, לשנת 1903, ומשם ללחוץ על פליי. באותה שנה האחים רייט הטיסו את המטוס בפעם הראשונה, עוד 11 שנה לפני מלחמת העולם הראשונה, רק כמה שנים אחרי המצאת הקולנוע, מוסיקה עוד היו שומעים בגרמופונים, עוד לא המציאו את הפטיפון.. ועכשיו הריצו את הזמן, מלחמת העולם השניה, היטלר, מוסוליני, סטלין, פצצות אטום, מיתון, פרסומות, נערי פרחים, 70, 80, 90, המילניום, מחשב, אינטרנט, גוגל, פלאפון, אייפון. הרשימה עוד ארוכה מאוד. אני חושבת שזימל תפס בצורה חדה ומדוייקת את מה שקורה לאדם בתנאים כאלו. מעניין מה היה אומר אם היה יכול לראות את עולמנו היום. העולם בו לא רק שאדם רואה את שכנו כאובייקט, עכשיו הוא מתייחס לעצמו כך, עכשיו הוא מותג. כמו האנשים שמוכנים לחלוק את נפשם מול מצלמות ולהפוך את עצמם לקריקטורה. איפה הנפש שלהם? קרוב לודאי קבורה מתחת למסיכות.
אנחנו כאמור, בתוך המכונה הזאת, המכונה שהופכת אותנו למוצרים, שהופכת מלחמות לגיבורי תרבות, ופסיכופטיים למנהיגים. חשוב לזכור את זה, כדי להאבק במכונה הזאת, כדי שלא תקח לנו את הנשמה, שלא נהפוך להיות קופסת שימורים על מדף במכולת.
הנה ציטוט מהמאמר "העיר הגדולה וחיי הנפש" של גיאורג זימל (1903); "כל היחסים הרגשיים בין בני אדם מושתתים על ייחודו של האדם, ואילו היחסים התבוניים מתייחסים לבני אדם כאל מספרים, כאלו היו הדברים חסרי ערך בזכות עצמם, וכאילו כל העניין בהם מתמצה אך ורק בהישגים הניתנים למדידה. כך נוהג בן העיר הגדולה בספקים, בקונים ובמשרתים שלו, ולעתים- גם באנשי חוג המחויבות החברתית שלו; כל זאת בניגוד לאופיו של המעגל הקטן ממנו, אשר בו ההיכרות הבלתי נמנעת עם אנשים כפרטים מעניקה ליחסים גוון רגשי יותר, לעומת המדידה האובייקטיבית של שירות ותמורה".זימל למעשה טוען שהתנאים הפסיכולוגיים שהעיר יוצרת אינם מאפשרים יחסים רגשיים עמוקים, בשל מספר הרב של גירויים וניגודים, האדם נמנע מלהגיב לסביבתו באופן אישי מידי. "האדם הכלכלי", כפי שזימל קורא לו, רואה באנשים כממלאי פונקציות, מוכר-קונה, מעסיק-עובד, נותני שירות.
מעניין להריץ את גלגלי הסרט אחורה, לשנת 1903, ומשם ללחוץ על פליי. באותה שנה האחים רייט הטיסו את המטוס בפעם הראשונה, עוד 11 שנה לפני מלחמת העולם הראשונה, רק כמה שנים אחרי המצאת הקולנוע, מוסיקה עוד היו שומעים בגרמופונים, עוד לא המציאו את הפטיפון.. ועכשיו הריצו את הזמן, מלחמת העולם השניה, היטלר, מוסוליני, סטלין, פצצות אטום, מיתון, פרסומות, נערי פרחים, 70, 80, 90, המילניום, מחשב, אינטרנט, גוגל, פלאפון, אייפון. הרשימה עוד ארוכה מאוד. אני חושבת שזימל תפס בצורה חדה ומדוייקת את מה שקורה לאדם בתנאים כאלו. מעניין מה היה אומר אם היה יכול לראות את עולמנו היום. העולם בו לא רק שאדם רואה את שכנו כאובייקט, עכשיו הוא מתייחס לעצמו כך, עכשיו הוא מותג. כמו האנשים שמוכנים לחלוק את נפשם מול מצלמות ולהפוך את עצמם לקריקטורה. איפה הנפש שלהם? קרוב לודאי קבורה מתחת למסיכות.
"...capitalism is basically a system where everything is for sale, and the more money you have, the more you can get. And, in particular, that's true of freedom. Freedom is one of the commodities that is for sale, and if you are affluent, you can have a lot of it. " Noam Chomsky, 1974
אנחנו כאמור, בתוך המכונה הזאת, המכונה שהופכת אותנו למוצרים, שהופכת מלחמות לגיבורי תרבות, ופסיכופטיים למנהיגים. חשוב לזכור את זה, כדי להאבק במכונה הזאת, כדי שלא תקח לנו את הנשמה, שלא נהפוך להיות קופסת שימורים על מדף במכולת.
הטקסט שלך מהדהד עם אבחנתם של האקזיסטנציאליסטים שמצבו של האדם המודרני הוא מצב של ניכור. ניכור מעצמו ומזולתו. זה שאת מסוגלת להבחין בניכור הזה, להרגיש בו, להיות מסוגלת לנסח אותו ולהתקומם נגדו - זה לגמרי לא מובן מאליו בתקופה שבה היכולת לחשוב ולהרגיש הופכת ליותר ויותר נדירה. כפי שכתב הפסיכיאטר הסקוטי רוני לאינג באמצע שנות ה-60 של המאה הקודמת:
השבמחקAs men of the world, we hardly know of the existence of the inner world: we barely remember our dreams, and make little sense of them when we do... Our capacity to THINK, wxcept in the service of what we are dangerously deluded in supposing is our self-interest and in conformity with common sense, is pitifully limited: our capacity even to see, hear, touch, taste and smell is so shrouded in veils of mystification that an intensive discipline of UNLEARNING is necessary for ANYONE before one can begin to experience the world afresh, with innocence, truth and love...
מעודד אותי, בתוך כל הפסימיות המוצדקת הזאת, לראות כשאדם מזהה איזה פגם קטן במעטפת החלקלקה של הקיום החצי-וירטואלי ומתחיל לפרום את רשת השקרים, כמו שאת עושה בפוסט הזה. אז מתחילים להתגלות, כל פעם מחדש, אנשים שהם בני אדם ולא מכונות, אייטמים או מותגים, שהם לא ממלאי-פונקציות זה עבור זה אלא בני אדם אמיתייים, על רגישותם, תבונתם ואומץ-לבם - כל התכונות האלה שנשארות בדרך כלל קבורות מתחת להונאה-עצמית של מי שלא הרגישו שגנבו מהם את עצמם.
חשבתי על זה פעם, שהאדם הממוצע יודע יותר על הכל, חוץ מעל הגוף של עצמו. הוא יודע איך רגשות נראים מתוך המסכים. שמעתי להחליטו שהדור הזה יקרא "דור המסכים".. אני חושבת שזה דו משמעי, גם מסכים פיזיים של ממש.. וגם מסכים בינו לאחר, ובינו לעצמו. מתוך ההשתקפיות של המסך ומתוך האטימות שלו, כמו מראה, לא יודעים מה רואים יותר. איך ניתן להרגיש רגשות אמיתיים, כאשר ישנו מיסוך כזה, טשטוש. אז אנחנו, כמו שלאינג כתב; אנחנו כמעט ולא יודעים על העולם הפנימי שלנו.. איבדנו את הקשר לעצמנו, מרוב חיפצון, מיסוך, והסתרה.
השבמחקתודה על התגובה, היא נותנת עוד עומק לדברים.