מאחורי הקלעים של חיי

בניה מחדש
מאיפה להתחיל? מהסוף או מההתחלה? יש כל כך הרבה מה לספר..
אתחיל את הסיפור שלי בהרצת הסרט קצת לאחור, לקיץ של 2010. אחרי 4 שנים של טירוף בשנקר שנה עבודה כמעצבת גרפית בתל אביב- בלמתי בקול חריקה גדול. אמרתי, סטופ! אבל זה היה סטופ מבוהל מאוד. הקרקע שיצרתי ובניתי במו ידי וזיעתי, נשמטה מתחתי. לב דופק, פחד אימים. שום דבר אז לא היה יציב בחיי, גם לא העולם הרגשי.. עברתי מקשר לקשר, בלי לעצור יותר מידי, מהפחד הנורא של להיות לבד. תפסתי לעצמי חוף מבטחים, והחלטתי להרשם ללימודי תרפיה באמנות בבית ברל. חיפשתי עוגן במקום אחד, ודווקא בדרכו הלא צפויה העוגן האמיתי הגיע מתוך היצירה. מתוך עומק הדיכאון שבו שריתי בקיץ ההוא, גיליתי בחזרה את האמנות שלי. עוד רישום, ועוד שרבוט. מצאתי את עצמי במשך חודשים שלמים, לבד, עם עצמי, בדירתי הקטנטנה, מציירת ומציירת ומציירת.. הכוח של היצירה שלי, החזיר לי את עצמי. אחרי שהלכתי עמוק עמוק לאיבוד במצולות העצב וקהות החושים. מתוך המקום הזה יכולתי לנער את האבק שהצטבר, ולחזק את היכולת שלי לעמוד בכוחות עצמי, להנות אפילו מלהיות לבד, להכיר את עצמי, להבין מה הוביל אותי למקומות החשוכים יותר. בשנה שלמדתי בבית ברל, הרגשתי רגל בפנים רגל בחוץ ואף נטרתי ללימודים טינה, שהרי הם לוקחים ממני את הזמן לצייר. נאחזתי בלימודים עד שאחרי חופשת הסמסטר חזרתי, מתוך המקום של להנות מהלבד, פגשתי והתאהבתי באיש האהוב שלי, נמרוד,אשר חיזק את מה שכבר התחזק. מחוזקת, ובטוחה הרבה יותר באמנות שלי, והחלטתי לשחרר את הלימודים, את התרפיה, ולפנות את המקום למה שהיה כל כך הרבה יותר אני, כל כך הרבה יותר אמיתי. השתחררתי מכבלי ההכרח.

לבחור בחלום האמיתי
רגע, רגע.. זה עוד לא הסוף (אתם איתי?) קיץ 2011, אין יותר בית ברל, עברתי  מרמת גן לגור עם נמרוד במושב, בונים בהמון התרגשות ואהבה יחד את הבית שלנו ואין ספק שלכך היה מרכיב מהותי מהיכולת שלי להקשיב לרגשות שלי, ביססתי קרקע חדשה טובה ואוהבת, בעצם בפעם הראשונה בחיי הבוגרים שהיה לי בית אמיתי.
אבל מה עכשיו? אני לא לומדת, אני לא עובדת. הרגשתי שנזרקתי למים ועלי להתעשת ולשחות יחד עם כל הדגיגונים האחרים. אבל משהו בי ממש לא רצה לשחות ככה. כשמשהו לא מתאים אתה יכול להכריח את עצמך להתאים, אבל הייתי שם כבר בעבר, וזה מתכון בדוק לאומללות. לנוכח כל כך הרבה תגובות לייקים ותגובות אוהדות ואוהבות בפייסבוק לעבודות שלי, ועם כניסתי לתערוכות,  ידעתי שמשהו אחר צריך לקרות.

להיות, או לא להיות, ואם להיות, אז מה להיות? ואיך להיות? כמה ואם מספיק אנחנו שואלים את עצמנו מי אנחנו, ומה אנחנו   רוצים. רוצים. לא צריכים. כמה מתוך החיים שלנו אנחנו חיים בפשרה, הולכים בתלם, אך לא בתלם הנכון עבורנו. עסוקים במסע שכנועים מרשים, שאלו החיים שרצינו. אולי אם נאמין מספיק, נהיה מאושרים מספיק. מספיק כדי לחלום. איפה אבל החלומות של הילדים שהינו פעם? עטופים בפחדים שהחיים העניקו לנו. בחודשים האחרונים אני עומלת בכמה ערוצים; יצירה, למידת השוק, בניית תשתית חברתית חשובה, אני בונה ורוקמת את הבייבי שלי, קראתי לו Keet.is שאני צופה לו עתיד רחב ועשיר. ידעתי שאני רוצה לקחת את היכולות שלי וליצור איתם חיים, להפוך אותם למוצרים שיגלמו בתוכם את האמנות שלי, ולמעשה יגלמו בתוכם את עצמי. בשלושת החודשים האחרונים התחלתי תהליך אימון, שנתן לי את המקום לחקור, להתבונן, לשאול את השאלות הנכונות, ולהעמיק את כושר העשייה, ועל כך אני מאוד מודה לטל, המאמנת המקסימה שלי.

לוח ההשראה שלי

Keet.is, הבלוג, מסע
בבלוג הזה, אני רוצה לקחת אותכם למאחורי הקלעים של יצירת Keet.is. צעד אחר צעד. לספר לכם את הסיפור שלי ושלו, ושלהדרך שלנו יחדיו. המוצרים נולדו מתוך התהליך אותו עברתי בעצמי. חיפוש ההשראה, האמונה ביחודיות ובאינדוידואליות הספציפית שלי, יצירה-בריאה. כל אלו מוטיבים שילוו את המותג. היום אני בשלבים סופיים של הוצאה של מחברות שיהיו מוקדשים לחלומות, יצירה, והשראה. הכל בהוצאות מוגבלות, בעבודה ידנית. דרך המחברות אני מחפשת ליצור דיאלוג בין האמנות שלי למילים ולתוכן שיביא בעל המחברת.

אתמול אספתי את כרטיסי הביקור שלי מבית הדפוס, האמת שהעיצוב היה מוכן כמה זמן מה, אבל תינוק יוצא כשהוא מרגיש  שאמא שלו רגועה; אז הנה, אני שמחה לשתף הסנונית הראשונה מבית Keet.is;

בואו לדף הפייסבוק והצטרפו אלי: http://www.facebook.com/keet.is